ביהמ"ש העליון דחה את ערעורה של אזרחית קולומביה על דחיית בקשתה לקבל מעמד פליט בישראל וקבע כי ההכרה במעמד פליט על בסיס רדיפה מטעמי נטייה מינית אמנם מעוררת שאלות נורמטיביות נכבדות, אך המערערת לא הצליחה להטיל דופי בשיקול דעתו של משרד הפנים שהעריך כי לא נשקף לא חשש מבוסס מרדיפה אם תשוב למדינת מוצאה
בית המשפט העליון דחה את ערעורה של אזרחית קולומביה על דחיית בקשתה לקבל מעמד פליט בישראל מטעמי רדיפה על רקע נטייתה המינית. שופטי ההרכב קבעו כי ההכרה במעמד פליט על בסיס רדיפה מטעמי נטייה מינית אמנם מעוררת שאלות נורמטיביות נכבדות, אולם גם בהנחה שהמערערת צולחת את המשוכה העקרונית לא עלה בידה להוכיח שנפל פגם בשיקול דעתו של משרד הפנים שהעריך כי לא נשקף לה פחד מבוסס מרדיפה אם תשוב למדינת מוצאה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערערת, המשתייכת לדת הנוצרית, נולדה בעיר סנטה מרתה שבקולומביה והתגוררה בה עד שנת 2007, אז נכנסה לישראל באשרת תייר. לטענתה, החל משנת 2002 היא מצויה במערכת יחסים זוגית עם בת זוג ממדינתה, שאף היא הגיעה לישראל. בחלוף כשנתיים ממועד כניסתה לישראל, פנתה המערערת בבקשה לקבלת מקלט מדיני בטענה כי היא נרדפת במדינה מוצאה בשל נטייתה המינית וקיים חשש ממשי לחייה. עוד באותו היום נערך למערערת ראיון זיהוי בסיסי על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט ברשות האוכלוסין וההגירה (RSD - Refugee Status Determination) ובהמשך נערך לה ריאיון מקיף. במסגרת הריאיון מסרה המערערת כי סבלה מאיומים ומהתנכלויות בשל נטייתה המינית ולא זכתה להגנה מצד הגורמים השלטוניים, ועל כן החליטה לחפש הגנה במדינת ישראל.
יחידת ה-RSD המליצה לדחות את בקשת המקלט בנימוק שהמערערת לא הוכיחה פחד מבוסס מפני רדיפה ואיננה עומדת בקריטריונים הקבועים לצורך זה באמנת הפליטים. בהמשך, החליט יו"ר הוועדה המייעצת לענייני פליטים לדחות את בקשת המקלט.
בעקבות האמור הגישה המערערת בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו, לה צירפה מסמכים נוספים שעיקרם מכתב מטעם עורכת דין המשמשת כסניגורית העם בסנטה מרתה בו נכתב כי המערערת ובת זוגה נאלצו לצאת לישראל כדי לשמור על "הזכות היסודית של החיים" בהתחשב במעשי אלימות שאירעו בעיר ב-2009. לאחר בחינת הבקשה, המליצה ה-RSD להותיר את החלטת הדחייה על כנה ולכן הגישה המערערת עתירה מנהלית אשר נדחתה על הסף מחוסר עילה. לאחר שבקשה לביטול פסק הדין נדחתה, הגישה המערערת לבית המשפט העליון בקשה לסעד זמני שימנע את הרחקתה מישראל עד להכרעה בערעור, אך גם בקשה זו נדחתה.
לאחר דיון בערעור, נקבע כי בקשתה של המערערת תחזור לעיון מחדש בפני יחידת ה-RSD, אשר תבדוק את טענותיה בדבר שינוי נסיבות לרעה בקולומביה וכן את טענות המשיב בדבר סתירה בין הודעותיה שלה והודעותיה של בת זוגה. עם זאת, גם לאחר הבחינה המחודשת לא נמצא כי יש לשנות מההחלטה המקורית ועל כן שבה והגישה המערערת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים אשר גם הפעם דחה אותה על הסף.
את החלטתו נימק בית המשפט בכך שהמערערת הגישה את בקשתה למקלט מדיני קרוב לשנתיים לאחר כניסתה לישראל באשרת תייר ולא הוכיחה במסגרת הריאיון שנערך לה כי נשקפת לה סכנת חיים בארץ מוצאה. עוד נקבע כי אישור סניגורית העם איננו תומך בבקשתה היות שהוא התייחס לאירועים שקרו בשנת 2009 – שנתיים לאחר שהמערערת הגיעה לישראל. בנוסף, הגורמים המוסמכים ברשויות ההגירה בישראל סבורים כי המצב בקולומביה בכל הנוגע לזכויות הקהילה ההומו-לסבית מצוי בשיפור.
בית המשפט העליון דחה את הערעור על ההחלטה וציין כי על פי הנחיות רשות האוכלוסין וההגירה, המסדירות את הליך הבחינה להכרה באדם כפליט בישראל, על נתין זר להגיש בקשה למקלט מדיני בישראל תוך שנה מיום כניסתו לישראל, כשבחלוף זמן זה בקשתו תידחה על הסף אלא אם כן יציג טעמים מיוחדים לאיחור. עוד נקבע בהנחיות כי הנטל להביא ראיות שיוכיחו את הזכאות לקבלת מעמד פליט מוטל על המבקש, כשבפסיקה נקבע בעניין זה שעליו לומר אמת ולספק את כל הראיות שידו משגת לתמיכה בבקשתו. מנגד, נקבע כי על המדינה להתחשב בקשיים ראייתיים אשר עלולים לעמוד בדרכו לעשות כן.
לדעת השופט מלצר, ההכרה במעמד פליט על בסיס רדיפה מטעמי נטייה מינית מעוררת שאלות נורמטיביות נכבדות, ובכללן שאלת זהותם של סוכני הרדיפה, היקף קיומה ומידת חומרתה, האם חברי הקהילה ההומו-לסבית עונים על דרישת האמנה באשר להשתייכות ל"קיבוץ חברתי מסוים", היותה של נטייה הומו-לסבית תכונה אינהרנטית לאישיות המבקש או לכבוד האדם, האם ראוי לדרוש ממבקש המקלט להסתיר את נטייתו המינית בארץ מוצאו ועוד. לשיטתו של השופט, יתכן כי שאלות אלו יהיו ראויות לדיון מעמיק בבוא היום, אולם אין מקום להכריע בהן בגדרי מקרה זה מאחר שהמערערת לא הצליחה להראות שנפל פגם בשיקול דעתו של משרד הפנים שהעריך כי לא נשקף לה פחד מבוסס מרדיפה.
השופט מלצר דחה את טענת המערערת כי היא נמצאה אמינה על ידי משרד הפנים ולכן היה צורך לאמץ את גרסתה באופן מלא, והבהיר כי במסגרת הריאיון שנערך לה המערערת אמנם נמצאה "אמינה בהצהרותיה העקרוניות", אולם תשובותיה לא היו עקביות ולקו בחסר. גם עיון בריאיון מעלה כי אכן המערערת לא הצליחה לבסס את הרכיב האובייקטיבי של דרישת הפחד המבוסס מרדיפה, שכן בין היתר שללה מפורשות שהופעלה נגדה אלימות פיזית בעיר מגוריה ואף טענה כי ההתנכלויות היו כלפיה בלבד ולא כלפי בת זוגה, נתון המעמיד בספק את טענתה לרדיפה כוללת המופנית כלפי כלל חברי הקהילה ההומו-לסבית בארץ מוצאה.
עוד צוין כי המערערת אף שללה כי ניסתה לחיות במקום אחר כדי להקל מעליה את ההתנכלויות הנטענות ואישרה כי לא פנתה לארגוני זכויות אדם בקולומביה על מנת לזכות בסיוע מתאים. זאת ועוד, גם בת זוגה של המערערת בריאיון שנערך לה לא שללה כי ההתנכלויות האמורות, ולמצער חלקן, היו תוצאה של אירוע פלילי ולא תקיפה המכוונת על רקע נטייה מינית. יתר על כן, לאחר הריאיון שנערך לבת הזוג קבע המשיב שגרסת המערערת נמצאה רצופה סתירות ואי דיוקים אל מול הצהרותיה של בת זוגתה.
בהמשך, דחה בית המשפט את טענות המערערת שהתבססו על האישור מטעם "סנגורית העם", שכן זה ניתן כשלוש שנים לאחר שהמערערת נכנסה לישראל ולא כלל כל התייחסות מתבקשת לטענות המערערת על תלונות שהוגשו בפני גורמי אכיפת החוק בקולומביה בגין התקיפות שהיא ובת זוגה חוו בשל נטייתן, כמו גם דיון ביחס המערכתי הקשה הנטען כלפי הקהילה ההומו-לסבית במדינה. גם עדויות על אירועי אלימות קונקרטיים כנגד חברי הקהילה ההומו-לסבית בקולומביה אינם תומכים בטענות המערערת, שכן מחוות דעת יחידת ה- RSD בבקשה לעיון מחדש עולה כי התמונה מורכבת יותר מזו שמתארת המערערת, לכל הפחות באזורים מסוימים בקולומביה. לפיכך, הרושם המתקבל הוא שהמשיב פעל מתוך תשומת לב לכל טענות המערערת, בחן את החומר שצירפה על בסיס פרטני, ולא מצא כי הוא מבסס את הרכיב האובייקטיבי של "חשש מבוסס לרדיפה". נוכח האמור, מסקנתו של המשיב אינה חורגת ממתחם הסבירות.
