ביהמ"ש העליון נקט בפרשנות מצמצמת לסעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, וקבע כי הרשעה ברצח של אדם שנמלט מעבירה קלה וגרם שלא במתכוון למותו של אדם אחר תפגע בזכויות נאשמים באופן בלתי מידתי ותפרוץ את גדרי העבירה אל מרחבים שנראה שלא נועדו לה, עד כדי החלתה באופן אבסורדי ממש על נאשמים בעבירות קלות ביותר
במסגרת ערעורים הדדיים בעניינו של אדם שהורשע בהריגה לאחר שדרס למוות שוטר במהלך הימלטות לאחר ביצוע עבירות גניבה והשחתת מתקן חשמל, נדרש בית המשפט העליון לשאלה העקרונית מתי ניתן יהיה להרשיע אדם ברצח על פי החלופה של המלטות מביצוע "עבירה אחרת". השופטת דפנה ברק ארז קבעה כי לשונו של הסעיף הרלוונטי היא מרחיבה ועשויה להוביל לתוצאה אבסורדית, ולפיכך יש לנקוט בפרשנות מצמצמת העולה בקנה אחד הן עם הפסיקה, הן עם שיטות משפט אחרות והן עם תכלית הסעיף כך שהיסוד הנפשי הנדרש יהיה בדרגה של אדישות לגרם התוצאה הקטלנית והעבירה שממנה נמלטים צריכה להיות עבירת פשע הכרוכה באלימות או בסיכון אינהרנטי של חיי אדם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
על פי כתב האישום, בשנת 2008 נסעו המערער וחברו לטיילת בישוב מצפה רמון במטרה לגנוב מתכות, שם שברו קופסאות של חיבורי חשמל וגופי תאורה ובהמשך לכך חתכו, נשאו ונטלו עמם כבלי חשמל, העמיסו אותם על רכבם ונסעו מן המקום. כשהגיעו ליציאה הצפונית של היישוב, נתקלו בשוטר ובמתנדבים של המשמר האזרחי שאותתו להם לעצור, אולם המערער האיץ את נסיעתו ובמהלך ניסיון הימלטותו פגע בעוצמה בשוטר. לאחר מכן איבד המערער את השליטה על הרכב וזה נפל לתוך תעלה הצמודה לכביש. בשלב זה, הוציאו המערער ושותפו מהרכב את הציוד שגנבו ונמלטו.
בהכרעת דינו, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בגניבה ובהשחתת מתקן חשמל אולם זיכה את המערער מעבירת הרצח וחלף זאת הרשיעו בהריגה. בעניין זה, קבע בית המשפט כי ספק אם העבירה של השחתת מתקן חשמל מתאימה לשמש כ"עבירה אחרת" לעניין עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, שכן אף שמדובר בעבירה מסוג פשע, לא נלווית לה החומרה המיוחדת המאפיינת עבירות כגון שוד, גרם חבלה חמורה וכו' אשר לכאורה הן העבירות "המתאימות" להיות "עבירה אחרת" לעניין סעיף זה. לפיכך, סבר בית המשפט כי לא הוכחו כל יסודותיה של עבירת הרצח ולכן אין להרשיע בה את המערער אלא רק בעבירת ההריגה. במסגרת גזר הדין, נידון המערער ל-14 שנות מאסר בפועל, מאסרים על תנאי ופסילה לצמיתות מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לרכב מנועי מכל סוג.
שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק ארז דחתה את שני הערעורים על פסק הדין – הן מטעם המערער והן מטעם המדינה, שבמרכזם המחלוקת על גדרי פרשנותו של סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, העוסק ב"מי שגורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש".
השופטת ברק ארז סברה כי החוק נוקט בלשון רחבה לכאורה, שכן התנאים שהוא מציב להטלתה של אחריות פלילים הם רק כי הנאשם "גרם" למותו של אדם בזיקה להימלטות מעונש בגין "עבירה אחרת". עם זאת, לשון החוק אינה מתייחסת במפורש למהות ה"עבירה האחרת" ואף לא לאופן שבו נגרם מותו של הקורבן ולכן פרשנות פשוטה של מלים אלה עלולה להוביל למסקנה שדי בקשר סיבתי בין פעולה שעשה אדם כדי להימלט מזירת ביצועה של עבירה (פעוטה ככל שתהיה) לבין גרימת מוות על מנת להרשיעו ברצח. כך לדוגמה, אדם שביצע עבירת קנס ותוך שנמלט מהמקום גרם ברשלנות למותו של אחר – עשוי להיחשב כרוצח. לפיכך, סברה השופטת כי הפרשנות הלשונית הפשוטה של הסעיף מובילה לתוצאה הסותרת לכאורה את תחושת הצדק הטבעית וערכים חוקתיים של שיטתנו המשפטית, ועל כן אינה נותנת מענה מספק לשאלה האם ובאיזה אופן יש לצמצם את תחולתו.
השופטת הוסיפה כי פרשנות מילולית פשוטה של הסעיף תוביל למצב שאינו עולה בקנה אחד עם הנוהג ברובן של שיטות המשפט הדמוקרטיות שהמשפט הפלילי בישראל חולק עמן תפיסות ערכיות משותפות. כך, הן המשפט האנגלי והן המשפט הצרפתי אינם מכירים עוד בכלל ה"משדרג" את עבירת ההריגה לעבירת רצח רק עקב כך שבוצעה כדי להימלט מאימת הדין לאחר ביצוע עבירה אחרת. לא זו אף זו, המשפט האנגלי אשר ביטל את הכלל לפני כשישים שנה, יישם אותו בטרם בוטל כמעט רק במקום שבו העבירה האחרת הייתה עבירת אלימות חמורה. עוד הוסיפה השופטת כי אף שיש טעם מוסרי לגישת המדינה לפיה אין להגביל את פרשנות הסעיף בכל הנוגע ל"עבירה האחרת", אין לקבלה ולמעשה אין לה אף כל עיגון בפסיקתו של בית המשפט העליון. לשיטתה, הרשעת אדם שנמלט מעבירה קלה וגרם שלא במתכוון למותו של אדם אחר ברצח, תפגע בזכויות נאשמים באופן בלתי מידתי ותפרוץ את גדרי העבירה אל מרחבים שנראה שלא נועדו לה, עד כדי החלתה באופן אבסורדי ממש על נאשמים בעבירות קלות ביותר. נוסף לאמור, ציינה השופטת כי בית המשפט עמד פעמים רבות על הצורך הדוחק בעדכונן של הוראות החוק הנוגעות לעבירות ההמתה בחוק העונשין ובהתאמתן לשינויים שעבר המשפט הישראלי מאז שנחקקו, אולם עד שתתקבל רפורמה כזו ועד אשר תתווה הכנסת את מתכונתה הסופית מוטלת על בית המשפט החובה לפרש את החוק הקיים ולהתאים פרשנות זו לעקרונות החוקתיים של שיטתנו.
לאור האמור, קבעה השופטת ברק ארז כי יש מקום לפרשנות מצמצמת של סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין בשני מישורים: ראשית, נדרש יסוד נפשי בדרגה של אדישות לגרם התוצאה הקטלנית (להבדיל מקלות דעת גרידא) ושנית, העבירה האחרת (קרי העבירה ממנה נמלטים) צריכה להיות עבירת פשע הכרוכה באלימות או בסיכון אינהרנטי של חיי אדם. השופטת הבהירה כי אין בפרשנות המצרה כדי להפוך את הסעיף לאות מתה, שכן המקרים שבהם הורשעו נאשמים בעבירה זו היו בעיקרו של דבר כאלה שבהם ה"עבירה האחרת" הייתה כזו שלה יסוד בולט ואינהרנטי של אלימות או סיכון חיים, ואילו המדינה לא הצליחה להראות אפילו מקרה אחד בו נקבע אחרת. במאמר מוסגר ציינה השופטת כי ייתכן שהמסקנות האמורות יוכלו לחול גם על פרשנותו של סעיף 300(א)(3) שמעורר שאלה פרשנית דומה לגבי מי שגרם למותו של אדם תוך כדי ביצוע עבירה או כדי להקל על ביצועה, אולם בשלב זה יש להותיר את הסוגיה בצריך עיון.
במקרה זה, קבעה השופטת ברק ארז, העבירות האחרות שיוחסו למערער הן גניבה והשחתת מתקן חשמל, שאינן עבירות אלימות ואינן כרוכות בסיכון אינהרנטי של חיי אדם. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח מעל ספק סביר כי המערער אכן גרם למותו של המנוח במטרה למלט עצמו מעונש על העבירות האחרות האמורות – קביעה שאין מקום להתערב בה. לכן, צדק בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלהרשיע את המערער ברצח ומכאן שדין ערעורה של המדינה להידחות. לבסוף, נדחה גם ערעור המערער על העונש שהושת עליו ונקבע כי אף שמדובר בעונש שאינו קל, מעשיו שהביאו למותו של המנוח היו חמורים ביותר.
למסקנה זו הצטרפו יתר שופטי ההרכב, עוזי פוגלמן ואליקים רובינשטיין, אשר הטעים כי לטעמו כל עוד מצוי הסעיף בספר החוקים אין לרוקנו מתוכן, ולכן לשיטתו יש להרחיב את קשת העבירות גם לעבירות סחר בסמים לדוגמה.
