חדשות

ביהמ"ש דן בגלגול שלישי בפירוק שיתוף בנכסיהן של בנות זוג שחיו יחד במשך 20 שנה וקבע כי יצירת חזקה באשר לקיומה של כוונת שיתוף רק לגבי בני זוג שקיימת בעניינם מכשלה חיצונית לבואם בברית הנישואין בישראל אינה מייחסת משקל לכך שגם התנגדות השקפתית גרידא לעריכת טקס נישואין עשויה להיות מניעה משמעותית לא פחות

במסגרת ערעור הנוגע לפירוק שיתוף בנכסיהן של בנות זוג שחיו יחד במשך כעשרים שנה, נדרש בית המשפט העליון "בגלגול שלישי" לאמות המידה שצריכות לחול על בחינתה של חזקת השיתוף בעניינם של ידועים בציבור שחלות מגבלות על יכולתם להינשא בישראל. לדעת בית המשפט, אין מקום לקבוע שרמת ההוכחה הנדרשת לכוונת שיתוף בין הזוג אמורה להיות שונה בכלל המקרים שבהם קיימת מניעות "חיצונית" לנישואיהם, וכי במקרה זה, העובדה שלא עמדה בפני בנות הזוג האפשרות להינשא זו לזו בישראל היא עובדה רלוונטית לדיון אך אין בה כדי לשנות את הנטל לעניין הוכחתה של כוונת שיתוף.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המערערות הן בנות זוג שחיו יחד במשך כעשרים שנה. השתיים הכירו בתחילת שנות השמונים במסגרת עבודתן בחברה לממכר מכוניות. באותה תקופה התגרשה המערערת מבעלה דאז ונותרה להתגורר בדירתם עם בנם המשותף. כשנה לאחר מכן, עברה המשיבה להתגורר עמם בדירה זו ובהמשך עברה המשפחה להתגורר בדירה אחרת באזור השרון ,שנרכשה בין היתר מכספי המכירה של דירתה הקודמת של המערערת.

מספר שנים אחר כך נמכרה גם דירה זו, והמשפחה עברה להתגורר בדירה בתל אביב שנרשמה על שם המערערת ונרכשה בעיקר מכספי התמורה של מכירת הדירה בשרון וכן מסכום כסף נוסף. מלבד האמור, היו בבעלותן של כל אחת מבנות הזוג דירה במרכז ובדרום.

במקביל, הקימו בנות הזוג במהלך השנים מספר סוכנויות רכב, כאשר המניות בשתיים מהן נרשמו בחלוקה של 99% למשיבה ו-1% על שם אבי המערערת ואילו השלישית נרשמה על שם המשיבה והשותף באופן שווה. עוד הקימו המערערת ובנה סוכנות רכב נוספת שמניותיה נרשמו על שם הבן. לימים, נפרדו השתיים וכשלוש שנים לאחר פרידתן הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לפירוק השיתוף ביניהן. תביעה זו התמקדה במידה רבה בשלוש הדירות בתל אביב, במרכז ובדרום ובסוכנות הרכב. בהמשך, הגישה המערערת תביעה נוספת נגד המשיבה להשבת סכום של 400 אלף שקל שלטענתה נלקחו מסוכנות הרכב על ידה.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המערערת והמשיבה היו ידועות בציבור וכי הוכח שיתוף כלכלי ביניהם בכל הנוגע לניהולה של סוכנות הרכב ולניהול ההוצאות של משק הבית המשותף שלהן. עם זאת נקבע כי במקרה של ידועים בציבור אין להחיל באופן אוטומטי את חזקת השיתוף לגבי רכוש שנרכש על ידי אחד מבני הזוג בנפרד, אלא יש להוכיח כוונת שיתוף מפורשת ביחס לכל אחד מהנכסים, כאשר הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן הזוג הוא כבד יותר מזה שמוטל בנסיבות דומות על בן זוג נשוי.

בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי בנות הזוג ביקשו לשמור על הפרדה רכושית ביניהן, בשים לב בין היתר להפרדה הכספית עליה הקפידו, לעובדה שכל אחת מהן הייתה רשומה כבעלים של דירתה לבדה, למקורות המימון לרכישת הדירות ולאומד דעתן של השתיים כפי שזה עולה מהצוואות ומהעדויות שנשמעו. אשר לסוכנות הרכב נפסק כי בנות הזוג היו שותפות בחברה ועל כן גם בזכויות ובחובות הנובעות ממנה, ויש לדחות את תביעת המערערת להשבת כספים שלטענתה ניטלו על ידי המשיבה מהסוכנות.

בערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי נקבע כי על בני זוג שהם ידועים בציבור חלה הלכת השיתוף, אולם זאת בכפוף לכך שנטל ההוכחה להוכחתה של כוונת שיתוף בנכסים השייכים לאחד מבני הזוג כבד יותר. לגופם של דברים נקבע כי יש להחיל על הדירות את חזקת השיתוף ולראותן כמצויות בבעלות משותפת של בנות הזוג, והורה על החזרת התיק לבית המשפט לענייני משפחה לצורך מתן הוראות באשר לאופן עריכתו של איזון המשאבים.

שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק ארז קיבלה את בקשת רשות הערעור אך דחתה את הערעור לגופו. השופטת ציינה כי נקודת המוצא לדיון היא שעל כלל בני הזוג שמקיימים ביניהם מערכת יחסים של ידועים בציבור ראוי להחיל אותן אמות מידה בכל הנוגע לבדיקת הכוונה לשיתוף בנכסים. בעניין זה, ציינה השופטת ברק ארז כי אכן בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון נקבע שהבחירה שלא להינשא עשויה לעתים ללמד על היעדר כוונת שיתוף (במיוחד כאשר לא קיימת מניעה חיצונית כלשהי להינשא), אולם בכל מקרה השאלה החשובה היא מהי הכוונה העולה מהתנהגותם של הצדדים להבדיל מפעולה פורמלית כלשהי, בשים לב למכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה. עוד הוסיפה ברק ארז כי הבחינה ההקשרית היא חשובה גם לנוכח השינויים שחלים במציאות החיים, בהם הפתיחות החברתית והמשפטית לקשר של בני זוג מאותו מין והשינויים המתמידים שחלים באפשרויות הפתוחות בפני בני זוג בכל הנוגע למיסוד הקשר ביניהם או למצער להצהרה על כוונתם באשר אליו.

על רקע זה, נקבע כי כל מקרה צריך להיבחן לגופו ללא הנחה א-פריורית לכיוון כזה או אחר, שכן יצירת חזקה באשר לקיומה של כוונת שיתוף רק לגבי בני זוג שקיימת בעניינם מכשלה חיצונית לבואם בברית הנישואין בישראל אינה מייחסת משקל לכך שגם התנגדות השקפתית גרידא לעריכת טקס נישואין עשויה להיות מניעה משמעותית לא פחות. זאת, אף כאשר בני הזוג מעוניינים ביצירת קשר מחייב ביניהם בדרך אחרת. כפועל יוצא, קשת האפשרויות שיש להביא בחשבון כוללת אפשרויות רבות יותר מאלה שנזכרו בעבר בפסיקה. לכך, יש להוסיף את העובדה שכאשר בני הזוג אינם נישאים לפי דיני מדינת ישראל ישנן דרכים אחרות המאפשרות ללמוד על כוונתם לכונן ביניהם קשר ארוך טווח ומחייב, כשזיהויו של רצון זה ליצירת קשר הוא הקובע לעניין החלת חזקת השיתוף על בני זוג שלא נישאו אף ללא אקט פורמאלי או הצהרה על כך.

על כן סברה השופטת ברק ארז כי אין מקום לקבוע שרמת ההוכחה הנדרשת לכוונת שיתוף בין הזוג אמורה להיות שונה בכלל המקרים שבהם קיימת מניעות "חיצונית" לנישואיהם, כשבמקרה זה העובדה שלא עמדה בפני בנות הזוג האפשרות להינשא זו לזו בישראל היא רלוונטית לדיון אך אין בה כדי לשנות את הנטל לעניין הוכחתה של כוונת שיתוף. בשולי הדברים הזכיר בית המשפט כי תמיד פתוחה הדרך בפני בני הזוג להבהיר בהסכם את מידת השיתוף הכלכלי שבה הם מעוניינים בהתאם לרצונם ולהשקפת עולמם

במקרה זה אושרה התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי ונקבע כי שלוש הדירות הן בבעלות משותפת של בנות הזוג, ועניינן יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לשם מתן הוראות להשלמת האיזון ביניהן ככל שיידרש. זאת, בין היתר לאור מגוריהן המשותפים של בנות הזוג לאורך שני עשורים, גדול בנה של המערערת במשותף וכן ניהול עסק משותף והתנהלות כלכלית וחברתית מחייבת במשך זמן ארוך, במתכונת המבוססת על אמון אישי רב.

בע"ם 2478/14

לקריאה נוספת, ראו:

ידועים בציבור בני אותו מין לא יידרשו להוכיח כוונת שיתוף יותר מזוג נשוי