חדשות

הקרן סירבה להעביר את קצבת השארים לאלמנה בטענה כי בני הזוג לא התגוררו יחד לפחות שנה טרם פטירת המנוח. ביה"ד לעבודה קיבל את תביעת האישה והבהיר כי המדיניות השיפוטית הראויה היא לעודד נשים הנתונות לאלימות לעזוב את הבית, וכי מחצית הפנסיה שנתן המנוח לאישה כמוה כתשלום מזונות, אשר מהווה תחליף למגורים משותפים

בית הדין האזורי לעבודה קיבל תביעת אישה נגד קרן גמלאות לתשלום קצבת שארים בשל מותו של בעלה, חרף העובדה שעזבה את הבית, בשל התנהגות אלימה שנקט כלפיה הבעל. השופטת אריאלה גילצר כץ הבהירה כי המדיניות השיפוטית הראויה היא לעודד נשים הנתונות לאלימות לעזוב את הבית ולא למנוע מבעדן לעשות כן על ידי שלילת הקצבה, וכי מחצית הפנסיה שנתן המנוח לאישה כמוה כתשלום מזונות, אשר על פי תקנון הקרן מהווה תחליף למגורים משותפים.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובעת עזבה את הבית בעקבות אלימות שנקט המנוח כלפיה, ועל כן התגוררו הצדדים בבתים נפרדים. בהמשך הגישו השניים זה נגד זו תביעות לבית המשפט לענייני משפחה, ובמסגרת הסכמה נקבע כי קצבת הפנסיה של הבעל תשולם לחשבון המשותף של בני הזוג, והתובעת תהיה רשאית למשוך מחצית מהפנסיה המופקדת. לאחר פטירת המנוח, הגישה התובעת בקשה לקבלת קצבת שארים מהקרן, אולם זו דחתה את בקשתה בטענה כי היא אינה עומדת בהגדרת תקנון הקרן ל"אלמנת פנסיונר" מכיוון שבני הזוג לא התגוררו יחד לפחות שנה טרם הפטירה.

השופטת אריאלה גילצר כץ קיבלה את תביעתה של האישה וציינה כי כעולה מהגדרת המונח "אלמנת פנסיונר" בתקנון האחיד של הקרן, לא נדרשים מגורים משותפים ביום הפטירה אלא עד מועד הפטירה. על כן, ציינה השופטת, השאלה העולה היא האם התקיים התנאי המופיע בסיפא של הסעיף בתקנון, לפיו תובא בחשבון התקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונות של בת הזוג ע"פ פסק דין והאם הסכם הפשרה בו הוסכם כי התובעת תקבל מחצית מהפנסיה תיחשב לצורך עניין זה כמזונות. בעניין זה ערכה השופטת היקש מהדין העברי ומצאה כי אישה שיצאה מבית בעלה בשל אלימות תהיה זכאית ממנו למזונות.

השופטת קבעה כי היא מצאה את עדותה של התובעת מהימנה וסדורה וכי עולה ממנה שהיא הייתה נתונה לאלימות מצד בעלה ועזבה את ביתה בשל אלימות זו, נוכח אישור מחלקת הרווחה לפניותיה בדבר האפשרות למעבר למעון לנשים מוכות. לא זו אף זו, גם בתצהירה של התובעת לבית המשפט לענייני משפחה וגם בעדותה בפניו הצהירה כי פחדה מהמנוח ומהתקפות הזעם והקנאה שלו. לפיכך, נפסק כי התובעת הוכיחה שעזבה את הבית בשל אלימות. עוד הדגישה השופטת כי אין לשלול קצבאות מבן או בת זוג הנתונים לאלימות שכן המדיניות השיפוטית הראויה היא לעודד נשים הנתונות לאלימות לעזוב את הבית ולא למנוע מבעדן לעשות כן על ידי שלילת הקצבה.

בסיכומם של דברים נקבע כי מחצית הפנסיה שנתן המנוח לאישה כמוה כתשלום מזונות (אשר על פי תקנון הקרן מהווה תחליף למגורים משותפים) ומשכך התובעת היא אלמנתו של המנוח ועל קרן הגמלאות להעביר לה את קצבת השארים החל ממועד פטירת המנוח ועד לאריכות ימיה.

ק"ג 46162-01-14

לקריאה נוספת, ראו:

האם אנשי הקבע הם קורבן נוח לגירושין?