ביהמ"ש לענייני משפחה פסק פיצוי של 125 אלף שקל לגבר בגין התנהלותה של גרושתו במסגרת סכסוך הגירושין, הכוללת הצגת מצגי שווא בפני מוסדות החינוך של ילדיהם לפיו נאסרה כניסתו אליהם בשל מסוכנותו. השופט נפתלי שילה: "על בני זוג המנהלים מלחמת גירושין לדעת כי כמו במלחמה אמיתית, יש לפעול עם מוסר לחימה ולא עם נשק בלתי קונבנציונאלי"
בית המשפט לענייני משפחה קיבל תביעה שהגיש גבר נגד גרושתו לפיצויים בגין התנהלותה הפוגענית כלפיו במסגרת סכסוך הגירושין בין השניים. בין היתר, הציגה האישה מצגי שווא בפני מוסדות החינוך של ילדיה כאילו נאסר על האב להיכנס כליל למוסדות ומסרה לאנשי החינוך כי האב מסוכן. השופט נפתלי שילה קבע כי התנהלות האישה נעשתה בזדון ובכוונה לפגוע אנושות בתובע וכי על בני זוג המנהלים "מלחמת" גירושין לדעת כי כמו במלחמה אמיתית, יש לפעול עם "מוסר לחימה" ולא עם "נשק בלתי קונבנציונאלי".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בתביעה שהגיש הבעל נטען כי במהלך ההליכים המשפטיים בנוגע למשמורת ילדים, איזון משאבים ומזונות, פרסמה האישה נגדו דברי לשון הרע ונקטה במעשים שונים אשר מקימים לו עילה לפיצוי. לטענתו, האישה עשתה שימוש ציני ואכזר בילדיהם של השניים ו"הקריבה אותם על מזבח מלחמת החורמה" שהכריזה נגדו ונגד משפחתו.
את תביעתו ביסס התובע על חמישה אירועים עיקריים: ראשית, טען התובע, הגישה נגדו הנתבעת תלונה במשטרה בטענה לתקיפה שבגינה הוא זומן בבהילות לחקירה, הורחק מביתו למשך 15 ימים ונאסר עליו לצאת מביתה של אמו למשך חמישה ימים. שנית, טען התובע כי הנתבעת הגישה נגדו בקשה לצו הגנה במעמד צד אחד, שבה ביקשה להרחיקו מבית הצדדים וכן ממוסדות הלימוד של הילדים. התובע טוען כי לאחר שניתנה ההחלטה, מסרה הנתבעת את ההחלטה לשלושת מוסדות החינוך שבהם לומדים הילדים, אמרה להם כי התובע מסוכן וכי עליהם לדאוג כי הוא לא ייכנס למוסדות הלימוד של הילדים. שלישית, במסגרת תצהירים שהגישה הנתבעת בתביעת הרכוש ובתביעת המזונות היא צירפה תמונות שבהם מצולם התובע עם בתו וצירפה כיתובים המרמזים כי התובע פגע בה מינית. האירוע הרביעי עליו מתבססת התביעה היא הטענה כי התובעת עברה ללון עם הילדים בחדרם, ובלילה כשהלכה לישון נהגה לקשור את ידית הדלת בחבל ולומר לילדים ולאנשים אחרים כי היא נאלצת לעשות זאת מאחר שהתובע מסוכן והיא חוששת שייכנס לחדר בלילה. לבסוף, נטען כי לאחר מתן פסק הדין בתביעות בין הצדדים הגישה הנתבעת פסיקתא מוטעית לבנק וניסתה למשוך כספים מחשבונו שלא כדין תוך גרימת עוגמת נפש בסניף הבנק שלו ונזק תדמיתי רב.
השופט נפתלי שילה קיבל את התביעה וציין כי אין מחלוקת שהנתבעת הגישה תלונה במשטרה נגד הנתבע אולם זו נסגרה בהיעדר אשמה. יחד עם זאת, הבהיר השופט, העובדה שהתיק נסגר מחוסר אשמה לא מלמדת כי הוכח שמדובר בתלונת שווא שקרית והוסיף כי התובע לא זימן לעדות אף נציג של המשטרה על מנת לברר מדוע התלונה נסגרה ואף לא הגיש כל מסמך המלמד אילו בדיקות נערכו על ידי המשטרה ומדוע התיק נסגר. משכך, לא ניתן לומר שהתנהלות הנתבעת בהגשת התלונה מהווה עוולת נגישה.
השופט ציין עוד כי התובע כשל להוכיח כי התלונה לא הייתה אמת, לא הוגשה בתום לב או כי הנתבעת עצמה לא האמינה באמיתותה. לאור האמור, עומדת לנתבעת הגנת סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע ודין רכיב זה של התביעה להידחות.
בכל הנוגע לצו ההגנה שהוצא נגד התובע, קבע השופט שילה כי התמונה שעולה היא שהנתבעת, אף שידעה כי לא ניתן כל צו המונע מהתובע להגיע למוסדות החינוך של הילדים, פעלה שלא כדין ולא כהוגן והציגה מצגי שווא בפני שלושת מוסדות החינוך כאילו נאסר עליו להיכנס כליל למוסדות למרות שבהחלטה שניתנה לא נאמר כך. משכך, צודק התובע בטענתו כי המצאת ההחלטה בצירוף הדברים שאמרה הנתבעת לאנשי החינוך מהווים לשון הרע, רשלנות ואף הפרת חובה חקוקה נוכח הוראת סעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט, הקובע כי ענייני משפחה יידונו בדלתיים סגורות . עוד הוסיף השופט כי לשיטתו, מדובר בפגיעה קשה בתובע, אשר היה אב פעיל שנהג לפקוד את מוסדות הלימוד של הילדים פעמים רבות. גם דברי האם לאנשי הצוות במוסדות הלימוד כי האב מסוכן מהווים דברי לשון הרע.
השופט שילה הדגיש כי על בני זוג המנהלים "מלחמת" גירושין לדעת כי כמו במלחמה אמיתית יש לפעול עם "מוסר לחימה" ולא עם "נשק בלתי קונבנציונאלי". במקרה זה, סבר השופט, הנתבעת נקטה בפעולות מלחמתיות לא לגיטימיות ולא קונבנציונאליות שאסור להשתמש בהן, והצגת ההחלטה כאילו מדובר בצו הגנה האוסר על כניסת התובע למוסדות הלימוד ודבריה כי הוא מסוכן לילדיו היה מעשה שלא ייעשה, שפגע לא רק בתובע, אלא אף בילדים. לאור האמור, התובע הוכיח קיומה של עילת תביעה בגין לשון הרע, רשלנות והפרת חובה חקוקה.
בכל הנוגע לתמונות שצירפה הנתבעת לתצהיריה בתביעת הרכוש, קבע השופט כי התובע כשל להוכיח כי היא פרסמה את הכיתוב שכתבה מתחת לתמונות לצדדים שלישיים. משכך, עצם הצגת התמונות לא מהווה לשון הרע, שהרי התמונות כשלעצמן לא מראות שום דבר שלילי לפי גרסת האב. גם העובדה שהאישה הראתה את התמונות לאחותה ולעו"ס והתלבטה עמן אם הדבר מלמד כי התובע פגע מינית בקטינה לא מהווה לשון הרע. לפיכך, גם דין רכיב זה של התביעה להידחות.
השופט התייחס גם לטענות בדבר קשירת דלת חדר הילדים בחבל וקבע כי טענת הנתבעת כי הילדים סברו שמדובר בחבל נגד פורצים ולא נגד האב אינה סבירה ומנוגדת אף לאמור בתסקיר, שממנו עולה כי היא שידרה ומשדרת עד היום כי התובע מסוכן לילדיו. בנוסף, נראה כי הסבר דחוק ומאולץ זה נולד לצורכי הגנתה בתביעה זו. לאור האמור, נקבע כי צדק התובע בטענתו כי הנחת החבל הייתה אקט סימבולי שנועד להטיל מום בתובע, בכבודו, ובהורותו בפני ילדיו ובפני כל. לפיכך, התובע הוכיח רכיב זה של התביעה הן מכח חוק איסור לשון הרע והן מכח עוולת הרשלנות. לבסוף, נקבע כי הנתבעת לא פעלה כראוי כשהגישה פסיקתא לחתימה כשמצוין בה רק מרכיב הכספים שהתובע חייב לה ללא קיזוזי הסכומים שהיא חייבת להשיב לו על פי פסק הדין. עם זאת, בסופו של דבר הכספים לא נמשכו מאחר שהפסיקתא בוטלה והתובע לא הוכיח כי נגרם נזק לתדמיתו בבנק. אשר על כן נדחה גם רכיב זה של התביעה.
בפסיקת הפיצוי התחשב השופט בעובדה שהנתבעת לא הביעה כל חרטה על מעשיה ועד היום היא מתעקשת לטעון כי התובע מסוכן לילדיו. כן צוין כי התנהלות האישה נעשתה בזדון ובכוונה לפגוע אנושות בתובע והוא צודק בטענתו כי ראוי להצמיד להתנהלות משוללת רסן זו "תג מחיר יקר" שיהא בו לסמן את המותר והאסור בעת סכסוך במשפחה. לפיכך, בגין שלושת הפרסומים של ההחלטה לשלושת מוסדות החינוך של הילדים בצירוף הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת לאנשי החינוך בכל אחד משלושת המוסדות ביחס לתובע, פסק לו בית המשפט פיצוי כולל בסך של 100 אלף שקל. כמו כן, בגין קשירת החבל על דלת חדר הילדים, שאף היא פגעה בדימויו של התובע והשפילה אותו, נפסק פיצוי בסך של 25 אלף שקל.
לקריאה נוספת, ראו:
תלונות שווא בעת גירושין: פגיעה אנושה בקלות בלתי נסבלת
