ביהמ"ש פסק בתביעה ייצוגית שהגיש ראש לשכת רואי החשבון לשעבר וחייב את הרשות להשיב למעלה מ-39 מיליון שקל לרואי חשבון, עורכי דין ויועצי מס עבור שימוש במערכת המאפשרת גישה לנתוני רשות המסים לצורך קבלת נתונים אודות נישומים. ביהמ"ש קבע כי הסכומים שנגבו בגין דמי שימוש חודשיים הם אגרה, אשר לא היתה הסמכה חוקית לגבותה
בית המשפט המחוזי פסק בתובענה ייצוגית שהגיש ראש לשכת רואי החשבון לשעבר נגד רשות המסים, וחייב את הרשות להשיב למעלה מ-39 מיליון שקל למייצגי נישומים (רואי חשבון, עורכי דין ויועצי מס) עבור שימוש במערכת שירות עיבודים ממוכנים (שע"מ). השופטת יהודית שיצר קבעה כי יש לסווג את הסכומים שנגבו בגין דמי שימוש חודשיים קבועים ובגין השאילתות בהתאם לשימוש בפועל כ"אגרה", אשר בהיעדר הסמכה חוקית לגבותה – יש להשיבה במלואה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, רו"ח עופר מנירב, לשעבר ראש לשכת רואי החשבון, הגיש בשנת 2007 תובענה מנהלית נגד רשות המיסים ובקשה לאשרה כייצוגית. התביעה הוגשה בעילה של גביית תשלומים שלא כדין ממייצגי הנישומים: רואי חשבון, עורכי דין ויועצי מס, עבור התחברות ושימוש במערכת שירות עיבודים ממוכנים (מערכת שע"מ). מדובר במערכת המאפשרת למייצגים גישה ישירה למערכת המחשוב של רשות המיסים לצורך קבלת נתונים אודות נישומיהם, הנפקת אישורים וכן שידור דוחות עבור לקוחותיהם. עוד מאפשרת המערכת פתיחת תיק במע"מ והקטנת או הגדלת שיעור המקדמות של הנישום. על פי כתב התביעה, גבתה הרשות מהמייצגים שלושה סוגי תשלומים: דמי חיבור חד פעמיים למערכת, דמי שימוש חודשיים קבועים ללא קשר למידת השימוש ותשלום עבור השאילתות בהתאם לשימוש בפועל.
התובע ביסס את תביעתו על שתי עילות מרכזיות: האחת התבססה על הטענה כי יש לסווג את התשלומים שגבתה הרשות כאגרה ולא כמחיר, ומאחר שאין חוק המסמיך אותה לגבות אגרה זו הרי שהגבייה היא בלתי חוקית. העילה השנייה התבססה על סע' 18(ד) לחוק חופש המידע, לפיו אין לגבות אגרה בעד בקשה של אדם לקבל מידע אודות עצמו.
בית המשפט דחה תחילה את בקשת האישור בקבעו כי יש לסווג את התשלומים כמחיר ולא כאגרה, אולם בהמשך הפך בית המשפט העליון את ההחלטה וקבע כי בשלב המקדמי של בקשת האישור נמצא לכאורה שיש אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה. לדברי בית המשפט העליון, יש לכאורה יסוד לטענת התובע כי הסיווג הנכון של התשלומים עבור השאילתות במערכת שע"מ ושל התשלומים החודשיים הקבועים הוא אגרה ולא מחיר.
לפיכך, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי המחוזי על מנת שהלה ידון ויכריע מחדש בבקשת האישור. בשלב זה הגיעו הצדדים להסכמה כי התובענה תאושר כייצוגית ובית המשפט הגדיר את הפלוגתאות העומדות להכרעה כסיווג התשלומים שנגבו מהמייצגים, גובה הסכומים שנגבו והשאלה אם במסגרת הסכומים שנגבו נכללים גם סכומים שהופחתו מסכומי החיובים בדרך של קיזוז, ניכוי, הנחה או כל דרך אחרת. פלוגתא נוספת נגעה לסכום ההשבה, לרבות סוגיית הפרשי ההצמדה והריבית.
השופטת יהודית שיצר קיבלה את התביעה וציינה כי התשלום עבור שאילתות מהווה אמנם תמורה ישירה, מיידית ומסוימת באופן מובהק, ולכן לכאורה ניתן לסווגו כמחיר, אולם מבחינת מאפיין התמורה שוות ערך, לא ניתן בקלות להשוות את המחיר למחיר בשוק החופשי, עובדה שמטה את הכף לטובת סיווג תשלום זה כאגרה. גם מבחן הרצון החופשי מוביל למסקנה כי התשלומים עבור השאילתות הם אגרה ולא מחיר, מהטעם שמתקיים אלמנט הכפייה והיעדר אפשרות של המייצגים לקבל שירות זה מגופים פרטיים, נוכח היותה של הרשות גורם מונופוליסטי.
בכל הנוגע לתשלום החודשי הקבוע הנגבה מהמייצגים, קבעה השופטת כי בחינת מאפיין התמורה בעניין זה מעלה שדמי התחזוקה החודשיים של המערכת דומים יותר לשאילתות מאשר לדמי החיבור החד פעמיים, מההיבט של הקושי לתמחר מערכת ייחודית זו בהשוואה לשוק החופשי. דמי השימוש הקבועים החודשיים מתייחסים לשירות מאד ייחודי ומורכב של תוכנה יחידה במינה בארץ, הנמצאת רק בשימוש רשות המיסים שפיתחה אותה, ואף היא עצמה טענה כי השירות שנותנת המערכת הוא ייחודי ברמת מורכבות גבוהה ביותר. בנוסף לכך, דמי השימוש החודשי בלתי תלויים בשימוש בפועל, כך שמייצג שלא משתמש כלל במערכת מחויב אף הוא בתשלום קבוע זה. מכל מקום, צוין כי הרשות לא הוכיחה כי התמורה שגבתה בגין החיוב הקבוע היתה שוות לערך השוק של שירות דומה בשוק החופשי וגם העדות מטעמה הודו בחקירתן כי אינן יודעות איך נקבע החיוב הקבוע וכמה עולה להפעיל את כל מערך השירות למייצגים.
השופטת ערכה היקש ממערכת "נט המשפט" וציינה כי האגרה שמשלם התובע כאשר הוא מגיש תביעה לבית המשפט, בין אם ידנית ובין אם באופן מקוון, נועדה לשם מימוש זכות הגישה לערכאות משפטיות ללא קשר לדרך הגישה – פרונטלית או מקוונת. בעניין זה, העירה השופטת שיצר כי הרשות לא הוכיחה כי אותו השירות שהיא נותנת פרונטלית במשרדיה עולה לה פחות מאשר השירות שהיא נותנת בערוץ המקוון ומכל מקום אין די בכך, שכן גם בהנחה שהערוץ המקוון של מערכת שע"מ עולה לרשות יותר מהערוץ הפרונטלי, הסיווג של התשלום כאגרה מחייב אותה לדאוג להסמכה חוקית המאפשרת לה במפורש לגבות אגרה זו. משכך, נקבע כי אותם הרציונאליים המצדיקים את סיווג תשלומי השאילות כאגרה ולא כמחיר תקפים גם לגבי התשלום החודשי הקבוע ומצדיקים סיווגו כאגרה ולא כמחיר. כפועל יוצא, מאחר שאין חולק שהסמכה כזאת איננה קיימת במקרה זה, התשלומים אשר נגבים מהמייצגים בגין מערכת שע"מ נגבים שלא כדין, ונדרשת השבתם המלאה.
עם זאת, נדחתה טענת התובע כי יש להחיל על סכום ההשבה את הפרשי ההצמדה והריבית לפי פקודת מס הכנסה ולא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, שכן ההפרשים לפי פקודת מס הכנסה חלים רק על "מס" שמוחזר בשל טעות בגבייתו, ואילו במקרה זה לא נטען כי התשלום לשע"מ היה בגדר מס. אשר על כן, יש להחיל על השבת הכספים הנ"ל שנגבו שלא כדין ריבית והצמדה לתקופה שמיום התשלום ועד יום ההחזר, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.
