ביה"ד לעבודה קיבל תביעה ייצוגית שהוגשה נגד חברה העוסקת בהשמת עובדי שמירה ואבטחה שלא עמדה בחובתה לערוך ביטוח פנסיוני לעובדיה. השופטת הדס יהלום קבעה כי עריכת בדיקה פרטנית של גובה הפיצוי המגיע לכל עובד עלולה להכביד יתר על המידה על התובע ובא כוחו, וקבעה פיצוי בסכום כולל של 5.6 מיליון שקל
בית הדין האזורי לעבודה קיבל תביעה ייצוגית שהוגשה נגד חברה למתן שירותי שמירה ואבטחה בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה לעובדיה, כמתחייב מצו ההרחבה וההסכם הקיבוצי בענף השמירה, וקבע כי אין חולק שהחברה לא עמדה בחובותיה וכי עליה לפצות את העובדים ב-5.6 מיליון שקל. כן נקבע כי החברה תשלם לעורך הדין המייצג שכר טרחה בגובה 14% מהסכומים שישולמו בפועל לעובדים, בין היתר בשים לב לעובדה שההליך התנהל על פני שבע שנים, הסתיים בפסק דין ודרש השקעת מאמצים רבים וטרחה. כן תשלם החברה הוצאות משפט בסך 200 אלף שקל וגמול לתובע הייצוגי בגובה של 50 אלף שקל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנתבעת היא חברה העוסקת בהשמת עובדים אצל לקוחותיה לצורך מתן שירותי שמירה ואבטחה לגופים שונים. התובע הועסק אצל הנתבעת כשומר בשתי תקופות שונות, שבסיום כל אחת מהן נערך לו "גמר חשבון". במהלך תקופת עבודתו לא בוצעו עבורו הפרשות פנסיוניות, אולם עם סיום עבודתו שולם לו סכום שהוגדר כ"פיצוי לעובד גמל". לימים, הגיש התובע תביעה נגד החברה לתשלום זכויות המגיעות לו מתקופת עבודתו, ובמקביל הגיש בקשה לאישור חלק מעילות התביעה כתובענה ייצוגית. בית הדין האזורי לעבודה דחה את הבקשה, אולם ערעור שהגיש התובע על החלטתו התקבל והתיק הוחזר לבית הדין האזורי. בהמשך, אישר בית הדין האזורי את הגשת התביעה הייצוגית בעילת אי ההפרשה לפנסיה.
השופטת הדס יהלום קיבלה את התביעה וחייבה את החברה בתשלום פיצוי לעובדיה בסך של כ-5.6 מיליון שקל. השופטת ציינה כי מהראיות שהוצגו עולה בבירור כי החברה לא עמדה בחובתה לערוך ביטוח פנסיוני לעובדיה על פי צו ההרחבה וההסכם הקיבוצי בענף השמירה. כך, הוכח שהחברה ביצעה הפרשות חלקיות לפנסיה, אך לא בכל התקופות ולא לכל העובדים. עוד הוסיפה השופטת כי החברה אינה מכחישה את עצם חבותה לפצות את עובדיה בגין אי ביצוע ההפרשות לפנסיה, והמחלוקת האמיתית היא בנוגע לגובה הפיצוי. בנוסף, עולה מהראיות כי החברה חתמה על מזכר הבנות עם ההסתדרות הכללית שנועד לאפשר לעובדיה, לרבות עובדים לשעבר, לממש זכויות שלא שולמו להם במהלך תקופת עבודתם, לרבות זכויות פנסיה. יחד עם זאת, לא היה די בפעולות שנעשו מכוח מזכר ההבנות כדי להבטיח את מימוש זכויות העובדים בהיקף מספק ובאופן המייתר את ניהולה של התביעה הייצוגית.
אשר לאופן חישוב הסעד, קבעה השופטת יהלום כי אין מקום לקבוע במקרה זה סעד על דרך האומדן שכן גובה הפיצוי המגיע לכל אחד מחברי הקבוצה בגין אי ביצוע ההפרשות לפנסיה נתון לחישוב פשוט יחסית. עם זאת, עריכת בדיקה פרטנית לגבי כל עובד ועובד עלולה להכביד יתר על המידה על התובע המייצג ובא כוחו, שכן בדיקה זו מחייבת איתור נתונים והצגת מסמכים פרטניים עבור כל אחד מחברי הקבוצה. לאור האמור, סברה השופטת כי הדרך הנכונה לפסיקת הסעד בנסיבות העניין היא קביעת פיצוי בסכום כולל עבור כל חברי הקבוצה בהתאם לנתונים המרוכזים שהוצגו לעניין זה במסגרת הליך ההוכחות.
בסופו של דבר נקבע כי סכום הפיצוי הכולל שישולם לחברי הקבוצה יעמוד על סך של 5.6 מיליון שקל. בנוסף, נקבע כי אין לפסוק ריבית והצמדה החל ממחצית התקופה הקובעת, שכן חיוב החברה בתשלום זה עשוי להכביד עליה במידה רבה בשים לב לגובה הפיצוי שנפסק ואילו אחד הכללים המנחים בפסיקת סעד ראוי בתביעה ייצוגית הוא מניעת הכבדה על בעלי הדין. משכך, נקבע כי יש לחייב את החברה בתשלומי ריבית והצמדה ממועד הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בלבד (אוגוסט 2008). סכום הפיצוי בו חויבה החברה יופקד בחשבון נאמנות באופן הדרגתי על פני מספר שנים, וכי ככל שהכספים שימצאו בחשבון לא יספיקו לצורך חלוקת הפיצוי לחברי הקבוצה – יוכל בא כוח המייצג לפנות בעניין לבית הדין אשר ייתן הוראות בהתאם לנסיבות באותה עת.
