חדשות

ביהמ"ש חייב את המדינה לפצות אישה שהותקפה על ידי קצין משטרה בעת שהתפרעה בתא המעצר, וקבע כי "הכתובת היתה על הקיר": "מרגע שסברה המדינה כי יש מקום להעמיד את הנתבע לדין בגין שימוש בלתי סביר בכוח, היא הכירה בעובדה שמדובר באדם אלים ומסוכן והיה עליה לגרום לניתוק כל מגע בינו לבין אזרחים מן השורה"

בית משפט השלום קיבל תביעת נזקי גוף שהגישה אישה שהותקפה על ידי קצין משטרה בדרגת פקד בעת שהתפרעה בתא מעצר שבו שהתה. בתוך כך, מתח בית המשפט ביקורת על המדינה וקבע כי היא הייתה צריכה למנוע מהקצין מלבוא במגע עם אזרחים בשים לב להיסטוריה האלימה העומדת לחובתו, מכוחה עולה כי "הכתובת הייתה על הקיר". כן נקבע שהמדינה אחראית גם באחריות שילוחית למעשי הקצין שכן מהרגע שבחרה לעצום עיניה אל מול מסוכנותו ובחרה להמשיך ולהתיר לו לבוא במגע עם קורבנות פוטנציאליים לתוקפנותו, ולמצער הרשתה לו להפעיל כוח כנגדם. לצד זאת חויב הקצין לשפות את המדינה בכל סכום בו תישא. סך הפיצוי שנפסק בניכוי אשמה התורם של התובעת בשיעור 10% עומד על 395 אלף שקל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשנת 2005 עוכבה התובעת יחד עם בן זוגה דאז בחשד לגניבת מוצרי קוסמטיקה מסניף סופר פארם בקניון שבעת הכוכבים בהרצליה, לאחר שאלו נמצאו בכליו של בן הזוג. בעקבות כך, הובאו השניים לחקירה בתחנת המשטרה בגלילות ושם הוחלט להשאירם במעצר. בבוקר שלמחרת החלה התובעת להקים מהומה בתא המעצר תוך שהיא צועקת, דופקת על דלתות התא ומפרה את השקט בתחנה, ועל כן הזמין היומנאי בתחנה את הנתבע 1, קצין משטרה בדרגת פקד, ועם הגיעו לתחנה נכנס זה בגפו לתאה של התובעת כדי להרגיעה. בשלב זה נחלקות הדעות בין הצדדים בנוגע לאירועים שהתרחשו בתא, אולם אין חולק שהתפתח בין השניים עימות שבמהלכו נחבלה התובעת וכן נשכה את ידו של הנתבע.

בהמשך אותו יום נחקרה התובעת בחשד לתקיפת שוטר, ולאחר מכן הובאה לדיון בפני שופט בו הוחלט לשחררה ממעצר. מיד לאחר הדיון פנתה התובעת לטיפול רפואי בבית החולים, שם ציינה כי הותקפה בעודה במעצר והתלוננה על כאבים בצוואר, באמה השמאלית ובברך ימין. בבית החולים אובחן שבר באפה של התובעת, ולטענתה מלבד החבלות הפיזיות נגרם לה גם נזק נפשי הבא לידי ביטוי בנדודי שינה, התקפי בכי, הסתגרויות וכיו"ב. בעקבות האירועים הגישה התובעת תלונה נגד הנתבע במחלקה לחקירות שוטרים, ולימים הוחלט להעמידו לדין ובסופו של יום הורשע בעבירות של תקיפה וגרימת חבלות של ממש. בעקבות הדברים הוחלט גם לפטרו משירותו במשטרה.

על רקע האמור, הגישה התובעת תביעה נגד קצין המשטרה ונגד המדינה שהעסיקה אותו, שבמסגרתה הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות מטעמם בתחומי א.א.ג. ופסיכיאטריה. המומחים בתחום הא.א.ג היו תמימי דעים כי נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%, אולם נוכח חילוקי הדעות בין המומחים בתחום הפסיכיאטריה מונה מומחה מטעם בית המשפט אשר קבע כי שיעור נכותה הצמיתה של התובעת לאחר האירוע עומד על 15%.

השופט שי מזרחי קיבל את התביעה וקבע כי התובעת אכן הוכיחה שהנתבע תקף אותה וגרם לה לנזק גוף, וכי גרסתו של הנתבע חסרת בסיס ורובה ככולה אינה אלא מחזור של טענות שהעלה במקרה קודם או כאלה שלא נמצא להן תימוכין בחומר הראיות או העדויות.

לצד האמור, ראה השופט לנכון להשית על התובעת אשם תורם, שכן התנהגותה של התובעת בתא המעצר, בניכוי היותה קלסטרופובית, חרגה מכל פרופורציה סבירה והיא ש"הזמינה" את כניסתו של הנתבע לתא המעצר ומשם התפתחו הדברים כדי מעשיו החמורים. עם זאת, שלא כקביעת בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי שסבר כי נשיכת אצבעו של הנתבע מהווה סיבה להמתקת עונשו, סבר השופט מזרחי כי נשיכה זו לא הייתה אלא מעשה של הגנת עצמית מצדה של התובעת, אשר ניסתה בייאושה להדוף את הנתבע מעל פניה. משכך, ובראי העובדה כי הותקפה על ידי שוטר אשר מצופה ממנו לשמור על קור רוח מקסימלי, מצא בית המשפט להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 10%.

השופט מתח ביקורת על המדינה וקבע כי היא היתה יכולה לצפות את התנהגותו האלימה של הנתבע ואת האירוע מושא התביעה לו רק נקטה זהירות סבירה, שכן מתברר כי הכתובת "הייתה על הקיר". זאת, בשים לב להיסטוריה של הנתבע שראשיתה בשנת 1998 כאשר נקט בפעולה אלימה כנגד אזרח ובהמשך מספר שנים אחר כך כאשר תקף מתנדב של המשמר האזרחי. בעניין זה נקבע כי מן הרגע שסברה המדינה כי יש מקום להעמיד את הנתבע לדין בגין שימוש בכוח בלתי סביר, לא רק שהכירה בעובדה כי מדובר באדם אלים ומסוכן, אלא גם יכולה הייתה לצפות כי ישוב ויחזור על מעשיו וודאי שהיה עליה לגרום לניתוק כל מגע שהוא בינו לבין אזרחים מן השורה. משלא עשתה כן, הפרה המדינה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי התובעת והביאה כדי נזקיה, גם אם "באמצעות" אחר.

עוד סבר השופט מזרחי כי המדינה חבה גם באחריות שילוחית למעשיו של הנתבע והיא אינה יכולה לפטור עצמה מאחריות זו בטענה כי מעשיו חרגו מכל פרופורציה. לדעת השופט, במעשיו של הנתבע יש לראות, כלשון סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד המטיל אחריות על האחרון. למעלה מן הצורך העיר בית המשפט כי ניתן להטיל על המדינה אחריות שילוחית גם לאורו של סעיף 13(א)(1) המדבר על אשרור או הרשאת המעשה, שכן לשיטתו מהרגע שהמדינה בחרה לעצום עיניה אל מול מסוכנותו של הנתבע ובחרה להמשיך ולהתיר לו לבוא במגע עם קורבנות פוטנציאליים לתוקפנותו, הרשתה לו למצער להפעיל כוח נגדם, גם אם היה בלתי סביר. לאור האמור נקבע כי גם המדינה אחראית בנזקיה של התובעת ושמכך חבים הנתבעים כלפי התובעת בנזקיה, כשנתבע יישא ב-70% מהנזק והמדינה תישא ב-30% הנותרים.

ת"א 47479-08

לקריאה נוספת, ראו:

שוטרי בילוש מגבעתיים הורשעו בתקיפה ובהתעללות בעצורים בתחנת המשטרה 

כתב אישום חמור של אלימות שוטרים: "גם ככה תתלונן, אני אתן לך סיבה טובה" 

"המפגש בין ברכו של שוטר ובין אשכיו של אזרח הוא בלתי נתפס ובלתי נסבל"