משרד עורכי הדין א. שילה ושות' הגיש תביעה לתשלום שכ"ט המבוססת על סכומים שלא היו מוסכמים על החברה ומנהליה. ביהמ"ש קבע כי אף שהצדדים נמנעו מעריכת הסכם, אף אחד ממנהלי החברה לא הזהיר את עורכי הדין לבל יתנו שירות משפטי בלא ששכרם סוכם במפורש ומראש, ומנהלי החברה אף החרישו, אפשרו למשרד לבצע את מלאכתו ונהנו ממנה
בית משפט השלום קיבל בחלקה את תביעתו של משרד עורכי הדין א. שילה ושות' שייצג חברה לקבוע את חבותה בתשלום שכר טרחה. השופטת אריקה פריאל קבעה כי יש לדחות את טענת החברה כי חובה למשרד שולם במלואו, שכן הוכח שלאחר תשלום שכר הטרחה הוסיף המשרד להעניק לה שירותים משפטיים שונים, שבגינם נוצר חוב חדש.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת משרד עורכי הדין, החברה הנתבעת, פנינת העמק בע"מ, נותרה חייבת לו תשלום שכר טרחה בסך של כ-78 אלף שקל בגין השירותים המשפטיים שהעניק לה. עוד טען המשרד לאחריותם האישית של בעלי החברה ורואה החשבון שלה, נוכח סירובם השיטתי לאפשר לה לשלם את חובה.
בתביעה טען המשרד כי הוא העניק לחברה מגוון שירותים משפטיים, בהם ייעוץ משפטי שוטף, ייצוג בערכאות, עריכת חוזים ומסמכים משפטיים, ייצוג בנושאי תכנון ובנייה ובוועדות לתכנון ולבניה, ניהול משא ומתן עם גורמים מסחריים שונים, דיווחים לרשם החברות וייצוג מול רשויות שונות. בפרט נטען כי כאשר נקלעו החברה ובעליה לקשיים כלכליים , עשו עורכי הדין של המשרד לילות כימים כדי להיענות לבקשת מנהליה להציל את החברה. לשם כך ניהלו משא ומתן עם משקיעים בכוח וקיימו עשרות שיחות טלפון, גם בשעות הלילה ובסופי שבוע, עם גורמים שונים. בעלי החברה נושאים באחריות אישית, לטענת המשרד, משום שהם נטלו בשמה התחייבויות כספיות כלפי משרד עורכי הדין והתחייבו בשמה לשלם את שכר הטרחה לפי התעריפים המוסכמים, אף שידעו או היו צריכים לדעת כי אין ביכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה ומבלי שהיה בכוונתם לשלם את החוב. כן נטען כי היות שמנהלי החברה סירבו באופן עיקש לפעול כדי שהחברה תפרע את מלוא החוב, מוטל עליהם לשאת בתשלום החוב.
מנגד, טענו החברה ובעליה כי מעולם לא נחתם הסכם שכר טרחה וממילא לא סוכם על ייצוג על בסיס שעת עבודה, לא נקבע משך ייצוג המשרד ולא הוגבלה זכות החברה להתקשר עם עורך דין אחר. בפרט נטען כי על אף שהחוב שולם במלואו נולדה דרישת התשלום נשוא התביעה, עקב החלטת החברה להתקשר עם עורכי דין אחרים לייצגה. נושאי המשרה בחברה טענו כי כתב התביעה אינו מגלה עילה נגדם וכי אין יריבות בינם לבין המשרד.
השופטת אריקה פריאל קיבלה את התביעה בחלקה וציינה כי המחלוקת בין הצדדים מקורה בשאלה אם החברה פרעה את חובה בתשלום סך של 60 אלף שקל, או שמא שולם סכום זה גם עבור ייצוג עתידי. השופטת קבעה כי אף שהוכחה מעורבות המשרד בייצוג החברה לאחר תשלום הסכום הנקוב, לא נכרת הסכם שכר טרחה בין עורכי הדין לבין החברה, ולמעט המקרים שבהם הוסכם בין הצדדים על שכר טרחה, דרישת המשרד בתביעתו מבוססת על סכומים שלא היו מוסכמים על החברה ומנהליה. בפרט נקבע כי הימנעות המשרד מעריכת הסכם שכר טרחה מפורש ובכתב עומדת לו לרועץ.
עם זאת, קבעה השופטת, היות שהמשרד ביצע עבודה, הוא זכאי לתמורה בעדה, וזאת בשים לב לעובדה שאף אחד ממנהלי החברה לא הזהיר את עורכי הדין לבל יתנו שירות משפטי בלא ששכרם סוכם במפורש ומראש. נהפוך הוא, נקבע כי מנהלי החברה החרישו, אפשרו למשרד לבצע את מלאכתו ונהנו ממנה.
באשר לגובה החוב, נקבע כי יש להעדיף את גרסת המשרד, לפיה נוצר חוב חדש לאחר סילוק החוב בסך של 60 אלף שקל.
חרף האמור, קבעה השופטת פריאל כי אין לקבל את מלוא התביעה שכן בין הצדדים לא הושגה הסכמה בנוגע לאופן קביעת שכר הטרחה, כך שגם אם שיטת החיוב על בסיס שעת עבודה מקובלת ביחסים בין עורך דין-לקוח, לא ניתן להסתמך עליה שכן ברי כי בתקופה הרלוונטית שיטה זו לא היתה מקובלת על החברה. עוד נקבע כי המשרד לא הקפיד על הפרדה נאותה בין ייצוגו של אחד מבעלי המניות אישית לבין ייצוג החברה, ולכן קיים קושי להתחקות אחר החיובים הנוגעים לחברה. בסיכומו של דבר נקבע כי חובה המוכח של החברה למשרד עורכי הדין עומד על סך של 39,500 שקל, וכי אין לחייב את נושאי המשרה באחריות לתשלום שכן לא הוכחה חבותם האישית לחובות החברה.
