ענקית התקשורת הקנדית CanWest חויבה בפיצוי בסך מיליון שקל בגין מסע יחסי ציבור שניהלה נגד איש העסקים אלי עזור וחברת מרקעי תקשורת בעקבות כישלון המו"מ לרכישת הג'רוזלם פוסט. ביהמ"ש העליון קיבל בחלקו את ערעורה וקבע כי לפרסומים הנוגעים לסכסוך על שליטה באמצעי תקשורת יש ערך גבוה מבחינת העניין הציבורי שהם מגלים
בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של ענקית התקשורת הקנדית CanWest על חיובה בפיצוי של מיליון שקל בגין ניהול מסע יחסי ציבור מכפיש במסגרת סכסוך עסקי מול איש העסקים אלי עזור וחברה בבעלותו. לאחר שהתגלע בין הצדדים סכסוך בנוגע לרכישת קבוצת "הפוסט", התקשרה קאנווסט עם משרד יחסי ציבור שהגה "תכנית משחק" שמטרתה ליצור לעזור תדמית שלילית של מי שמסוכן לנהל עמו עסקים. השופט עוזי פוגלמן קבע כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע שכל סדרות הפרסומים שבמחלוקת מהוות לשון הרע, בשים לב לנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום, וכי מקומן של קביעות פוזיטיביות בעניין כוונה לפגוע הוא בשלבי בחינת ההגנות וקביעת שיעור הפיצויים. משכך, נקבע כי רק שתיים מתוך שש סדרות הפרסומים המכפישות הן לשון הרע שלא חלה עליו הגנה, והפיצוי הופחת ל-220 אלף שקל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במהלך שנת 2004 ניהלה קאנווסט משא ומתן עם חברת מרקעי תקשורת, הנמצאת בשליטתו של איש העסקים אלי עזור, לגבי האפשרות לרכוש במשותף את קבוצת "הפוסט", המחזיקה בבעלותה את העיתון ג'רוזלם פוסט וכלי תקשורת נלווים לו. בסופו של דבר המשא ומתן בין הצדדים כשל והרכישה בוצעה על ידי מרקעי תקשורת לבדה. בעקבות כך, פתחה קאנווסט בהליכי בוררות בניו יורק.
בתקופת ניהול הבוררות, פורסמו בכלי תקשורת ישראליים שש סדרות פרסומים, שנגעו לעסקת הרכישה של קבוצת הפוסט וכללו טענות שעניינן התנהלות עסקית פסולה של המשיבים במסגרת הסכסוך. הפרסומים כללו סיקור נרחב של השתלשלות האירועים שהביאה לסכסוך, תוך הצגה מפורטת של ההליכים המשפטיים שהתנהלו אותה עת בין הצדדים, ונזכרו בהם דברי ביקורת מפי קאנווסט ונציגיה על מרקעי תקשורת ובפרט על אלי עזור. בין היתר, נטען כי התנהלותם של המשיבים בסכסוך חרגה מנורמות מקובלות וכי מסוכן להתקשר עמם בעסקים.
גורמים פרטיים, סכסוך ציבורי
לפי ממצאי בית המשפט המחוזי, מקורם של הפרסומים היה בשירותי יחסי ציבור ששכרה קאנווסט במטרה ליצור למשיב תדמית שלילית של מי שמסוכן לנהל עמו עסקים, וזאת במטרה ללחוץ עליו להתפשר בהליך הבוררות. בית המשפט מצא כי לצורך הגשמת מטרה זו הוכנה "תכנית משחק" שכללה סעיפים רבים הנוגעים לפעולות שונות שינקטו כלפי המשיבים, לרבות פניה לרשויות המס, לחברי כנסת ולאיגודים מקצועיים בנוגע לעסקיו של המשיב, וכן פרסום פרסומים המאירים אותו באור שלילי באמצעי התקשורת.
בית המשפט דחה את טענתם וניסיונם של קאנווסט ומנהליה להרחיק עצמם מהתכנית והתרשם כי טענה זו אינה אמינה, שכן אלו הסתפקו באמירה עמומה ולא טרחו להעלות את סלידתם ומורת רוחם על הכתב ולו פעם אחת, בייחוד לאור העובדה כי לאורך ההתקשרות הועברו מאות תכתובות. לאור האמור, קבע בית המשפט כי תכנית המשחק היוותה את הבסיס לפעולת קאנווסט ובכלל זאת הפרסומים מושא התביעה. כן נקבע כי המקרה דנן מהווה את אחד המקרים שבהם על הפסיקה לפתח את עוולת הרשלנות ולאסור פרקטיקה של מסע יחסי ציבור שנערך במטרה לפגוע בצד אחר ולהחלישו, על מנת לסייע בעיצוב חברה בה התנהלות כזו אינה לגיטימית. לאור האמור, נקבע כי פרקטיקה עסקית בה מנוהל מסע יחסי ציבור לצורך הרס ופגיעה בשמו ובעסקיו של אדם אינה לגיטימית בעליל ולכן נפסק פיצוי בסך מיליון שקל.
השופט עוזי פוגלמן קיבל את ערעורה של קאנווסט וציין כי נקודת האיזון הראויה בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב בסיטואציה כזו, של פרסומים הנעשים במסגרת סכסוך עסקי, טרם לובנה בפסיקה. בעניין זה סבר השופט כי יש לבחון את מידת העניין הציבורי שהוא מעורר, תוך התחשבות בזהות החברות או האנשים המעורבים בסכסוך המתוקשר. כך, ככל שמדובר באיש ציבור או בחברה ציבורית או ממשלתית כך יגבר העניין הציבורי שבפעילותם, לרבות בסכסוך שבו הם מעורבים. יחד עם זאת, גם כאשר בסכסוך מעורבים גורמים "פרטיים" לחלוטין – עדיין יכול הסכסוך ביניהם לעורר עניין ציבורי.
במקרה זה, קבע השופט, לפרסומים הנוגעים לסכסוך על שליטה באמצעי תקשורת יש ערך גבוה מבחינת העניין הציבורי שהם מגלים, וזאת במיוחד כאשר מדובר בעיתון חדשות, שהוא מוצר בסיסי למדי בחייו של אדם ממוצע. נוכח דברים אלה, קבע השופט כי אכן ישנו עניין ציבורי בפרסום המחלוקת העסקית שבין המשיבים לבין המערערים על השליטה בקבוצת הפוסט.
דברים הוצאו מהקשרם
השופט פוגלמן סקר את סדרת הפרסומים שבמחלוקת וקבע כי בכל הנוגע לשתיים מהסדרות אכן מדובר בפרסום לשון הרע – האחת, עניינה בכתבת ראיון שפורסמה במוסף "דה מרקר" עם בעל השליטה בקאנווסט שתיאר את דפוס התנהלותו של המשיב מול שותפים אחרים, והשנייה עניינה כתבות שפורסמו בעיתון "גלובס" בדבר ההשלכות השליליות הנודעות להתקשרות עם המשיב לאחר מתן צו המניעה. זאת, בניגוד למסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה כל הפרסומים מהווים לשון הרע בשים לב לנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום הנוגעות לתכנית המשחק שגובשה עבור קאנווסט. לדעת השופט פוגלמן, במהלך זה פסח בית המשפט המחוזי על חלק מהשלבים בקביעת אחריות בלשון הרע, שכן מקומן של קביעות פוזיטיביות בעניין כוונה לפגוע באמצעות פרסום זה או אחר במושא הפרסום אינו בשלבי הבחינה הראשונים, המתמקדים בשאלה אם ביטויים מסוימים מהווים לשון הרע אם לאו, אלא בשלבי בחינת ההגנות וקביעת שיעור הפיצויים.
בהתאם למסקנה זו, בחן השופט אם הפרסומים בשתי הסדרות האמורות זוכים להגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע, וקבע כי הפרסומים אינם מהווים "דין וחשבון נכון והוגן" על הנאמר בהליך שיפוטי, ולכן אינם נכללים בהגנת ה"פרסום המותר" המנויה בסעיף 13(7) לחוק. זאת, שכן בפסיקה נקבע כי פרסום חוזר צריך לשקף את תוכן הפרסום הקודם בצורה נכונה והוגנת, כלומר לא להוציא דברים מהקשרם או לתת להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם. במקרה זה, הרושם המתקבל מהפרסומים הוא כי השלכותיו של צו המניעה נוגעות לכל התקשרות עם המשיב אף אם זו אינה קשורה לקבוצת הפוסט, ולכן אין הפרסומים מקיימים את הדרישה לדיווח נכון והוגן. אשר להגנת האמת בפרסום, קבע בית המשפט כי בטענה שלפיה נשקף איום כללי מכל התקשרות עם המשיב אין אמת, וכי לא ניתן לראות בטענות אלה "פרט לוואי שאין בו פגיעה ממש". בכל הנוגע להגנת תום הלב, הסתמך בית המשפט על קביעת בית המשפט המחוזי באשר לכוונה שעמדה בבסיס הפרסומים ודחה את טענת קאנווסט לפיה האמינה בתום לב בתוכן הפרסומים. משכך, נקבע כי הפרסומים לא בוצעו בתום לב לפי סעיף 15 לחוק.
לבסוף, נדרש השופט לשאלת הסעד וקבע כי לא נגרם למשיבים נזק ממוני כתוצאה מהפרסומים. בנוגע לפיצוי עבור נזק לא ממוני, שקל השופט פוגלמן את קביעת בית המשפט המחוזי בדבר הכוונה שעמדה ביסודם של הפרסומים ואת תפוצתם הרחבה, ומנגד את מידת החומרה של הביטויים שהייתה מוגבלת וכן את העובדה שלא עליהם הושם הדגש בפרסומים השונים. באיזון בין אלה, נקבע כי יש להפחית בסכום הפיצוי שנפסק למשיבים ולהעמידו על סך של 220 אלף שקל.
