ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של גבר שהורשע באונס ילדה בירושלים בתחילת שנות התשעים, שעקב ממצאים לא ברורים בבדיקת דנ"א נערך לו משפט חוזר. השופט יצחק עמית קבע כי המערער לא הצליח לסדוק את התשתית המפלילה נגדו, וכי מלכתחילה לא היתה הצדקה לקיומו של משפט חוזר, שמקורו בטעות אומללה בניסוח חוות דעת המכון לרפואה משפטית
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של גבר שהורשע בביצוע אונס בילדה בת 10 בירושלים בתחילת שנות התשעים. במהלך השנים, ועקב ממצאים לא ברורים שהעלו בדיקות דנ"א שבוצעו בממצאים מזירת האונס, נערך למערער משפט חוזר, שגם בו הורשע. בית המשפט העליון אישר בפעם הרביעית את הרשעתו וקבע כי לא עלה בידי המערער לסתור את התשתית הראייתית שעל סמכהּ הורשע, וכי אף נראה שמלכתחילה לא הייתה הצדקה לקיומו של המשפט החוזר, שמקורו בניסוח קלוקל של חוות דעת המכון לרפואה משפטית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בשנת 1991 בוצע אונס אכזרי בירושלים. הקורבן, ילדה בת 10 וחצי, יצאה בשעת אחר הצהריים מספריית "בית העם", אז ניגש אליה אדם מבוגר, שוחח עמה והציע לה לבוא עמו למחסן ספרים. הילדה נלוותה לאדם והלה לקח אותה למקלט סמוך אותו פתח בעזרת מפתח שהחזיק ברשותו, ושם ביצע בה את מעשה האונס תוך שהוא מאיים עליה כי הוא מחזיק בסכין.
בעקבות תיאור שפורסם בתקשורת הגיעה למשטרה הודעה אנונימית על אדם הדומה לתיאור הנמצא בקפה בירושלים, וזו הגיעה למקום ועצרה את המערער. חוקר משטרה אף הצליח לפתוח את דלת המקלט שבו בוצע האונס באמצעות אחד המפתחות שהיה קשור ללולאת ארנק שנתפס ברשותו של המערער. לאור האמור, הועמד המערער לדין בביצוע האונס, וכן בגין שישה מעשי אינוס נוספים שבוצעו באותה תקופה ברצף באיזור תל אביב.
מסך עשן וטענות קונספירציה
בתום המשפט, הורשע המערער בשניים מבין שבעת האישומים ונידון ל-25 שנות מאסר. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון זוכה המערער מאישום אחד והרשעתו נותרה על כנה רק בגין מעשה האינוס, ועל כן עונשו הופחת והועמד על עשרים שנות מאסר. הרשעתו הן במשפט והן בערעור התבססה בין היתר על זיהויה של הילדה את המערער באופן מיידי ונחרץ כאדם שאנס אותה, במסגרת מסדר זיהוי תמונות שנערך בנוכחות סנגורו דאז של המערער, ועל הודעותיה בפני חוקר הילדים.
בעקבות האמור, הגיש המערער בקשה לקיום דיון נוסף בעניינו שנדחתה, וכשלוש שנים אחר כך שב ועתר לקבלת מוצגי חקירה על מנת לשקול הגשת בקשה למשפט חוזר. בעקבות הסכמת המדינה לפנים משורת הדין נתן המערער דגימה מדמו והמדינה התחייבה לערוך בדיקות מקדמיות במוצגים השונים במטרה להפיק מהם דנ"א. בחוות דעת שנערכה על ידי רופאה מהמכון לרפואה משפטית נאמר כי במוצגים שנבדקו אותר פרופיל גנטי אחד שמקורו בילדה ואינו יכול להיות במערער. לאור ממצאים אלו פנה המערער בבקשה לקיים משפט חוזר, אולם לאחר שהתבקשו הבהרות קבעה עורכת חוות הדעת כי שגתה בניסוח שונה מפני שרצתה לנקוט משנה זהירות וכי לא ניתן לשלול את המערער. בית המשפט המחוזי ניתח כל תג ותג בטיעוני המערער, וקבע כי על פי ראיות הדנ"א "לא ניתן לחייב ולא ניתן לשלול" אותו, כך שאין במסקנה זו כדי לעורר ספק סביר לזכותו נוכח המארג הראייתי הנזקף לחובתו. לפיכך, הורשע המערער בסופו של יום גם בהכרעת הדין במשפט החוזר.
השופט יצחק עמית דחה את הערעור וציין כי המערער זנח לחלוטין הן את חוות דעת המומחים מטעמו ששימשה כבסיס לבקשתו למשפט חוזר והן חוות דעת נוספת מטעמו, ובשורה התחתונה מנסה לייצר "מסך עשן" בטענות הנסמכות למעשה על ממצאי מומחי המדינה, תוך הוצאת דברים מהקשרם והצגתם בצורה מטעה. בנוסף, לאורך כל השנים, החל מחקירותיו במשטרה ועד להליך זה, הערים המערער קשיים על החקירה ועל בירור האמת בטענות מופרכות לקנוניות ולפברוק מוצגים ותוצאות על ידי רשויות החקירה – החל מסירובו לבצע בדיקות דם, דרך סירובו לביצוע בדיקות מעבדה בארץ וכלה בחזרתו מהסכמה לבדיקה של מעבדה בחו"ל.
אין ספק סביר
לגופו של עניין, בחן השופט עמית את התשתית הראייתית שעליה התבססה ההרשעה וקבע כי מדובר בתשתית ענפה אשר מעבירה את "הנטל הטקטי" להפרכתה לכתפי המערער, שעליו להציע הסבר חלופי שיש בו כדי לסדוק את התשתית המפלילה שקמה נגדו. זו כללה בין היתר את התיאור של הילדה ההולם את המערער, את הזיהוי המיידי של הילדה את תמונתו של המערער ואת ארנקו; המפתח בארנקו של המערער שפתח את דלת המקלט; את ההזדמנות שהייתה למערער לבצע את האונס מאחר שבאותו יום שהה בירושלים, נעדר בדיוק בשעות הקריטיות מהמועדון וחזר למועדון כשהוא נסער; חוסר היכולת של המערער להסביר מה עשה בשעות שבהן נעדר מהמועדון; התנהלותו והתנהגותו המפלילה של המערער בהליכי החקירה והמשפט, לרבות סירובו לעמוד מול הילדה, ליתן בדיקת דם, שינוי ועיוות פניו ומראה גופו כל אימת שהבחין כי מבקשים לזהותו, חזרתו מהסכמה לגבי המעבדה שתבצע את הבדיקות, הימנעותו מלהסתמך על חוות הדעת שהגיש במסגרת הבקשה למשפט חוזר, ודרישתו כי המעבדה בארה"ב, שהייתה אמורה ליתן חוות דעת מטעמו, לא תתחיל בעבודתה. משכך, על מנת לזכותו היה עליו להראות כי יש בראיות הדנ"א כדי להביא למסקנה שהוא אינו האנס. בעניין זה, ציין השופט עמית כי בדיקת הדנ"א נתפסת כיום כ"מלכת הראיות", אולם דווקא בשל בכירותה ומעמדה יש להישמר כפל כפליים מפני קבלה "עיוורת" של ממצאיה.
לאחר בחינת בדיקות הדנ"א שבוצעו בממצאי הזירה אל מול טענות המערער, קבע בית המשפט כי הצגת הדברים על ידי המערער, לפיה הבדיקות שוללות את זהותו באופן מוחלט, אינה נכונה בלשון המעטה ואף לא הצגת הדברים לפיה כביכול מתקיים לכל היותר "תיקו ראייתי". לשיטתו, המערער לא הצליח לבסס הסבר חלופי מוצק דיו שיש בו כדי לסדוק את התשתית המפלילה שקמה נגדו, וכי המשפט החוזר כלל לא היה מוצדק ובא לעולם עקב טעות אומללה בניסוח חוות הדעת הראשונה ועקב הגשת חוות דעת מטעם המערער, שנמשכו על ידו במשפט החוזר ולא נעשה בהן שימוש. עוד הוסיף השופט כי הראיות המדעיות עליהן ביסס המערער את ערעורו היו רצופות בתוצאות שאינן חד משמעיות ומובילות ברובן לקביעה כי לא ניתן לשלול או לחייב אותו. לצד זאת, הסבירות הגבוהה לזיהוי פרופיל גנטי של יותר משני גברים בדגימות מלמד כי אף זיהוי דנ"א של גבר זר בבדיקות אינו מוביל למסקנה כי גבר זר הוא שאנס את הילדה, ואינו בהכרח יוצר ספק סביר בתשתית הראייתית הענפה כנגד המערער.
לאור האמור, הגיע השופט עמית למסקנה כי הראיות המדעיות כשלעצמן אינן מובילות להרשעתו של המערער, אולם המחלוקת המרכזית בתיק התמקדה בסוגיית בדיקות הדנ"א מזירת האונס ובשאלה אם יש בממצאיהן כדי להעמיד ספק סביר למול התשתית הראייתית אשר הובילה להרשעתו של המערער בערכאות הקודמות. לדעת השופט, נוכח התשתית הראייתית הענפה לחובת המערער, לא רק שהתשובה על השאלה לעיל היא שלילית, אלא ייתכן שאף ניתן לצרף את תוצאות בדיקות הדנ"א כראיה נוספת לחובתו של המערער. לבסוף, הזכיר בית המשפט את ההלכה הוותיקה לפיה אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, הלכה התקפה גם לגבי מצב בו מצאה הערכאה הדיונית לבכר חוות דעתו של מומחה אחד על פני משנהו.
לקריאה נוספת, ראו:
העליון דחה את בקשתו של המורשע ברצח חנית קיקוס ז"ל לקיים משפט חוזר
לראשונה: משפט חוזר ייערך לנהג מונית שאיכון הטלפון שלו שימש אליבי
