חדשות

ביהמ"ש קבע כי התשלום עבור התרת חוזי העסקתם של שחקנים או השאלתם לתקופה קצובה מהווה למעשה עסקה להעברת זכויות כלכליות בכרטיסי השחקנים, המהווים "טובין לא מוחשיים". בתוך כך, נדחתה טענת הקבוצות כי הטלת מס בגין ייבוא שחקנים זרים היא תשלום עבור סחר בבני אדם, ונקבע כי העברת הזכות להעסקת השחקן אינה שקולה להעברת השחקן עצמו

בית המשפט העליון דחה את ערעורן של קבוצות כדורגל על חיובן במע"מ בגין תשלומים ששילמו לקבוצות כדורגל בחו"ל עבור התרת חוזי העסקתם של שחקנים או השאלתם לתקופה קצובה על מנת שיוכלו להתאמן ולשחק במסגרתן. השופטים ניל הנדל, חנן מלצר וצבי זילברטל קבעו כי  רכש השחקנים מהווה למעשה עסקה להעברת זכויות כלכליות המגולמות בכרטיסי השחקנים, וכי אלו מהווים "טובין בלתי מוחשיים" שעם ייבואם לישראל יש להטיל עליהם חיוב במס בהתאם לחוק.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המערערות הן קבוצות כדורגל ומועדוני ספורט הרשומות כמלכ"ר לעניין חוק מס ערך מוסף, בהן בני יהודה תל אביב, מועדון ספורט עירוני אשדוד, הפועל כפר סבא, מועדון כדורגל א.ג. ביתר ירושלים, מכבי נתניה, הפועל איחוד בני סכנין, איתוראן ספורט קרית שמונה ומכבי אבשלום פתח תקווה. בתקופה הרלוונטית, התקשרו המערערות בהסכמים עם קבוצות כדורגל מחו"ל לצורך הסדרת שחרורם של שחקנים שבהם היו מעוניינות מחוזי העסקתם בקבוצות הזרות, או לצורך השאלתם לתקופה קצובה על מנת שתתאפשר העסקתם כשחקנים בקבוצות המערערות. בגין האמור, הוצאו למערערות שומות בהן חויבו בתשלומי מס ערך מוסף, בנימוק כי הזכויות להעסיק את השחקנים הזרים הן "נכסים בלתי מוחשיים" אשר ייבואם לישראל מחייב תשלום מס.

משנדחו השגותיהן על החיובים, הגישו המערערות ערעור לבית המשפט המחוזי בו טענו כי אין מקום להגדיר את הזכויות שרכשו כ"טובין" ואין להפריד בין שחקן ובין הזכויות, בו שכן המשמעות המשפטית העולה מכך היא הלכה למעשה תשלום עבור הזכות להשתמש ולסחור בבני אדם. לטענתן, הזיקה הרלוונטית עבור השחקנים היא "מתן שירותים" ולא רכישת נכס וככזו אינה יכולה להיות מיובאת. עוד נטען כי התשלום המשולם עבור שחקן אינו עבור רכישת הזכויות בו אלא פיצוי בגין הפרת החוזה שלו עם קבוצתו הקודמת והן תשלום עבור הוצאות, אימונים וקידום מקצועי שעבר. לחילופין טענו הקבוצות יש לראות בתשלומים ששולמו על ידן לקבוצות בחו"ל בגין כרטיסי השחקנים (כרטיס בו נרשם השחקן כמקצוען תחת מועדון כדורגל רשום), כתמורה עבור מסמך סחיר שאינו נכלל בגדר הגדרת "טובין" בחוק. בנוסף, נטען כי הטלת מס בגין ייבוא שחקנים זרים חותרת תחת ההוראות המפורשות של המחוקק המיועדות לעודד את יבוא השחקנים, וכי מדובר בחריגה ממדיניות קיימת של המשיב שלא לחייב בתשלום מס בגין רכישת שחקנים אשר ראוי לה כי תתבצע בחקיקה.

תמורה כנגד זכות

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי יש לפרש באופן רחב את ההגדרה המופיעה בחוק המע"מ למונח "טובין" כך שתכלול כל זכות בעלת ערך כלכלי, לרבות פטנטים, מוניטין, זכויות על פי חוזה וכד'. לשיטתו, מהותו של כרטיס השחקן המועבר מקבוצה לקבוצה היא זכות בלתי מוחשית המגלמת ערך כלכלי, וזאת בהסתמך על הוראות חוקיות המסדירות את פעילות ענף הכדורגל. עוד הסתמך בית המשפט על הודעות שנגבו על ידי אגף המכס והמע"מ מאת גורמים העוסקים בהעברת שחקנים בין קבוצות והסיק כי מדובר בעסקה כלכלית המתייחסת לזכות שהיא בגדר "נכס בלתי מוחשי" הנכללת בהגדרת "טובין" בחוק המע"מ. אשר לטענת ה"סחר בבני אדם" נקבע כי הדבר סותר לחלוטין את תיאור המערכת ההסכמית בין הצדדים כפי שתוארה על ידי הקבוצות עצמן, לפיה המשא ומתן מתנהל במספר מישורים – הן בין הקבוצות לרכישת הזכויות הכלכליות המגולמות בכרטיס השחקן, והן בין השחקן לקבוצה המעוניינת לקלוט אותו בנוגע לשכרו ולתנאים נלווים אשר ישולמו לו. בהינתן אלו, נקבע, בוודאי שלא ניתן לאכוף על שחקן מסוים לשחק בקבוצה זו או אחרת בניגוד לרצונו ולא התקיים כל יסוד של "כפייה" כפי שניסו הקבוצות לטעון. כן נקבע כי התקיים "ייבוא" של הטובין המגולמים בכרטיסי השחקנים לפחות מהמועד בו הגיעו השחקנים ארצה.

בית המשפט העליון דחה את הערעורים וציין כי מס ערך מוסף מוטל בין השאר על יבוא "טובין", המוגדרים בחוק בין היתר כ"זכות, טובת הנאה ונכסים בלתי מוחשיים אחרים". מסקירת הפסיקה, למד בית המשפט כי אין בנמצא הגדרה ממצה ומדויקת למונח "זכות" שבחוק המע"מ, אולם ככלל זו כוללת זכות רכושית בעלת ערך כלכלי". במקרה זה, המחלוקת היא האם יש לסווג את "כרטיס השחקן" כזכות, בשים לב לכך שמונח זה אינו מוגדר בחוק, בתקנות ההעברה של פיפ"א או בתקנוני ההתאחדות. לדעת בית המשפט, יש לבחון את החיוב במס על בסיס ההסכמים כפי שהם, ואין להפריז במונח זה או אחר אלא להביט עליהם בכללותם. זאת, ביחוד כאשר ההסכמים בין הקבוצות בכל הקשור להעברת שחקנים כפופים לדינים המסדירים את ענף הכדורגל.

השופט ניל הנדל קבע כי התשלומים שהועברו במסגרת ההסכמים מהסוג הנדון מהווים תמורה כנגד זכות, כפי שטען המשיב וכפי שקבע בית המשפט המחוזי. כנימוק, ציין השופט את מהות העסקה וההסכמים בין המערערות לקבוצות הזרות שאינם מתמצים בסיום חוזי העסקה בין שחקנים לקבוצותיהם אלא כורכים היבט של העברת השחקן לידי מי מהמערערות על מנת שיוכל לשחק אצלן בישראל ,בד בבד עם חתימה על הסכם העסקה חדש בין השחקנים לבין הקבוצות הקולטות. משכך, בראיית התמונה בכללותה עולה כי התמורה ששולמה על פי ההסכמים איננה בפועל פיצוי בגין הפרה אלא התשלומים בוצעו כנגד העברת אותה זכות להעסקתו של השחקן אל המערערות. נימוק נוסף התומך בכך נובע מהדין הרלוונטי, ובפרט תקנות ההעברה של פיפ"א המסדירות את היחסים בין השחקן לקבוצות ובין הקבוצות לבין עצמן ומגדירות מספר חלופות לסיום הסכם העסקה בין שחקן לבין קבוצתו. נימוק שלישי שמנה השופט הנדל היה לשון ההסכמים, המלמדת לשיטתו כי התמורה ששילמו המערערות לקבוצות הזרות ניתנה כנגד הזכות להעסיק את השחקן על ידן – בין על דרך העברה סופית ובין על דרך השאלה לתקופה קצובה. בנוסף, בחלק מההסכמים צוינה במפורש הסכמת השחקן להסכם ההעברה או ההשאלה בין המערערות לבין הקבוצות הזרות, וזאת לצד הסכם נפרד שייחתם בינו לבין קבוצתו החדשה.

אין פגיעה באוטונומיה

השופט התייחס גם לטענת ה"סחר בבני אדם" שהעלו המערערות, וקבע כי מדובר בטענה שובת לב המדגישה את הפן הערכי של המשפט, אולם הקביעה כי במסגרת ההסכמים הועברה הזכות להעסקת השחקן אינה שקולה לאמירה כאילו הועבר השחקן עצמו, משל היה חפץ. צוין, כי הסתכלות רחבה מלמדת שהסכמתו של השחקן היא תנאי נפרד ונחוץ להשלמת המעבר וכי להסכם בין הקבוצות אין כל משמעות מעשית אם לא נלווה לו הסכם בין השחקן לבין הקבוצה החדשה. משכך, נלמד כי השחקן הוא אדון לעצמו ולא ניתן לכפות עליו לשחק בקבוצה שאינו מעוניין לשחק בה. עוד הוסיף השופט כי לו היה נקבע שההסכמים אכן פוגעים באוטונומיה של השחקנים ונגועים בסחר בבני אדם – הפתרון המתבקש היה ביטול ההסכמים ולא ביטול החיוב במס.

משנקבע כי הזכות להעסקת השחקנים הזרים היא בעלת ערך כלכלי ונכללת בהגדרת "טובין", פנה בית המשפט לבחון האם זכות זו יובאה לישראל על ידי המערערות, בשים לב לכך שבדומה למונח "זכות" גם המונח "יבוא" אינו מוגדר בחוק המע"מ. בעניין זה, קובעת פקודת הפרשנות כי יבוא הוא "הבאה או גרם הבאה לישראל, בים, ביבשה או באוויר", ואילו פקודת המכס מסדירה את ייבואם של נכסים מוחשיים על בסיס השימוש או הצריכה של הטובין בישראל. במקרה זה, ההסכמים לא הסתפקו בשחרורם של השחקנים מ"אחיזתן" של הקבוצות הזרות אלא הוסיפו וקבעו את העסקתן על ידי המערערות דווקא בישראל ולא במדינה אחרת. לפיכך, די בכך כדי לקבוע שהזכות יובאה לישראל על ידי המערערות. חיזוק נוסף לכך מצא בית המשפט בעובדה שהשחקנים אכן הגיעו לישראל על מנת להירשם בקבוצות המערערות, להתאמן במסגרתן ולשחק בשורותיהן. אשר על כן, מתקיים "יבוא טובין" החייב בתשלום מע"מ לפי החוק.

עוד נקבע כי עמדת המשיב שלפיה מדובר בהגברת האכיפה בלבד לא נסתרה, בשים לב לכך שאין מחלוקת שבמשך שנים לא חויבו קבוצות הכדורגל הישראליות במע"מ בגין הבאת שחקנים מקבוצות זרות לשחק אצלן, ואף אם מדובר היה בשינוי מדיניות אין בכך פסול. השופט הנדל ציין כי חיוב המערערות במע"מ מתבסס על הוראת סעיף 2 לחוק אשר נקבעה עם חקיקתו לפני עשרות שנים, ומכאן שאין מקום לטענה לפיה שינוי מדיניות הגורר חיוב במע"מ צריך להיעשות על פי חוק.

ע"א 7883/12