בני הזוג פנו לרב שישמש בורר ביניהם וחתמו בפניו על "הסכם גירושין ופירוק נכסים משותפים". בית המשפט העליון קבע בערעור ב"גלגול שלישי" כי כאשר ההסכם שנכרת בין בני הזוג במהלך הבוררות הוא הסכם ממון, הוא טעון אישור של ביהמ"ש או ביה"ד הדתי המוסמך, והבורר אינו רשאי לאשר אותו אף אם בני הזוג הסכימו להסמיך אותו לכך
כאשר הליך בוררות בין בני זוג מסתיים בהסכם פשרה שהבורר מעניק לו תוקף של פסק בוררות, יש להבחין בין הסכם "רגיל" לבין הסכם שבמהותו מהווה הסכם ממון, שכן הסמכות לאשר הסכם ממון נתונה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין המוסמך ולא לבורר שדן בסכסוכים בין בני הזוג. זאת, אף אם הבורר סייע לבני הזוג לגבש הסכם כזה ואף אם הסמיכוהו לאשרו. כך קבע בית המשפט העליון במסגרת ערעור ב"גלגול שלישי". הערעור התקבל ובית המשפט ביטל את ההסכם בין הצדדים, משמצא כי הוא מהווה הסכם ממון שלא אושר כדין על ידי בית המשפט.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המבקשת והמשיב נישאו בסוף שנות השבעים. במהלך השנים, רכשו בני הזוג משק חקלאי שעליו הקימו את בית מגוריהם ונולדו להם ארבעה ילדים. לימים, אירעו מספר משברים בחיי הנישואין של בני הזוג במסגרתם הגישה האישה תביעות לבית המשפט לענייני משפחה אך בהמשך מחקה אותן ובני הזוג המשיכו לחיות יחד. בעקבות משבר נוסף, הגיעו בני הזוג למסקנה כי ברצונם להיפרד ועל כן פנו לרב המוכר לשניהם וזה הפנה אותם לרב אחר על מנת שישמש בורר ביניהם.
בני הזוג נפגשו עם הבורר ללא ייצוג, ובמהלך הפגישה חתמו על שני מסמכים: האחד מסמך שכותרתו "שטר בירורין" והשני כותרתו "הסכם גירושין ופירוק נכסים משותפים". בשטר הבירורין צוין כי הצדדים מקבלים עליהם לקיים בכל שיפסוק עליהם הבורר בדבר כל הסכסוכים והתביעות ביניהם בעניין הגירושין וחלוקת הנכסים. המסמך השני עניינו פירוק הנכסים והגירושין ובסופו נאמר כי ההסכם נכתב בהסכמה מלאה, אושר על ידי הבורר ויש לו תוקף של פסק דין לכל דבר ועניין.
בהמשך, התגלעו מחלוקות בין הצדדים בכל הנוגע לקיום ההסכם, ועל כן הגיש הבעל בקשה לאישור פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי. בסמוך לאחר מכן, הגישה האישה בקשה לביטול הפסק, במסגרתה טענה כי בין הצדדים לא התנהל הליך בוררות אלא מעין הליך גישור שבסופו נערך הסכם בסיועו של הרב. משכך, לשיטתה, דובר בהסכם גירושין שיש לאשרו על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את בקשת הבעל ואישר את פסק הבוררות תוך שקבע כי "שטר הבירורין" שעליו חתמו הצדדים מהווה הסכם בוררות וההסכם עצמו מהווה פסק בוררות. על כך הגישה האישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה הן את בקשת רשות הערעור והן את הבקשה לגופה.
שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר קיבל את הערעור וקבע כי יש לדון בבקשת הערעור נוכח השאלה העקרונית המעוררת בה, שהיא שאלת תקפותו של הסכם ממון שאושר על ידי בורר במסגרת הליך בוררות.
השופט ציין כי הדין הישראלי מבחין בין הסכם ממון להסכמים "רגילים" בין בני זוג, וקובע כי הסכם ממון נדרש לעמוד בשתי דרישות ייחודיות כתנאי לתקפו: דרישת צורה (הסכם בכתב) ואישור מטעם בית המשפט. בנוסף, על בית המשפט הדן בבקשה לאישור הסכם ממון לוודא שבני הזוג ערכו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו, ורק אם השתכנע שזה מצב הדברים יאשר את ההסכם ביניהם. הסכם ממון שלא הובא לאישורו של בית המשפט הוא ככלל חסר תוקף, למעט מקרים חריגים שבהם תקום כנגד הצד הטוען לחוסר תוקף בדיעבד טענת מניעות או שהעלאת הטענה בדיעבד תיחשב כחוסר תום לב.
בכל הנוגע לפסקי בוררות, תחום ההתערבות השיפוטית יהיה מוגבל ומתוחם לעילות הביטול המוגדרות בסעיף 24 לחוק הבוררות, שעניינן בעיקר בבחינת תקינותו הבסיסית של ההליך, והן תפורשנה בצמצום ובדווקנות. נקודה נוספת שבית המשפט התייחס אליה הייתה סמכותו של בורר לפסוק בסכסוך שלפניו בדרך של פשרה. בעניין זה, נקבע בפסיקה כי יש להבחין בין מצב בו הסמיכו הצדדים את הבורר "לפשר" ביניהם ובין מצב בו הסמיכו אותו במפורש גם ליתן פסק בדרך של פשרה – ניסוח הכולל גם אפשרות של פסיקה הכופה על הצדדים פשרה שהם אינם רוצים בה. לפיכך, עולה מהאמור כי גם הסכם ממון וגם פסק בוררות טעונים הליך אישור על ידי בית המשפט, אולם קיימים הבדלים משמעותיים בין הליכי האישור המשקפים את התכליות השונות והשוני העקרוני שבין שני ההסכמים.
עוד נקבע כי כאשר הליך בוררות בין בני זוג שבמסגרתו נדונו סכסוכים רכושיים וממוניים מסתיים בהסכם פשרה שהבורר מעניק לו תוקף של פסק בוררות, וכאשר בשלב מאוחר יותר מגיש אחד הצדדים לבית המשפט בקשה לאישור פסק הבוררות, על בית המשפט לבחון היטב מהו טיבו של הסכם פשרה זה: האם מדובר בהסכם "רגיל" בין בני זוג או בהסכם ממון. זאת, שכן כאשר מדובר בהסכם רגיל ולא בהסכם ממון, אין כל מניעה עקרונית שהבורר יעניק להסכם כזה תוקף של פסק בוררות, בתנאי שהצדדים הסמיכוהו לעשות כן. לעומת זאת, כאשר ההסכם שנכרת בין בני הזוג במהלך הבוררות הוא הסכם ממון הרי שהוא טעון אישור של בית המשפט או בית הדין הדתי המוסמך בהתאם לחוק יחסי ממון ולא בהתאם לחוק הבוררות. משכך, אף אם הצליח הבורר לפשר בין בני הזוג וסייע להם לגבש הסכם ממון המסדיר את הסכסוכים ביניהם, ואף אם בני הזוג הסכימו להסמיך את הבורר לאשר את הסכם הממון וליתן לו תוקף של פסק בוררות – הבורר אינו רשאי ליטול לעצמו סמכות זו.
במקרה זה נקבע כי שטר הבירורין שעליו חתמו בני הזוג הקנה ללא ספק לבורר שיקול דעת וסמכויות נרחבים ביותר, ועל כן אין לקבל את טענת האישה כי הבורר כלל לא היה מוסמך לפסוק בדרך של פשרה או לגשר ולסייע לצדדים לגבש הסכם לסיום המחלוקות ביניהם, לרבות בדרך של פסיקה הכופה על הצדדים פשרה שהם אינם רוצים בה. במאמר מוסגר ציין בית המשפט כי הוא חש אי נוחות למקרא הסמכויות רחבות ההיקף שהוקנו לבורר בשטר הבירורין, כגון "להוסיף ולשנות את פסקי הדין שנתן" וקביעה כי פסק הבוררות הוא "בלא זכות ערעור לפני כל בית משפט שבעולם כלל". לשיטת השופט, סמכויות נרחבות אלה מעוררות תהיות, ובהן השאלה עד כמה היו הצדדים מודעים לסמכויות הנרחבות שהעניקו לבורר ועד כמה התעמקו בכל תו ותו בשטר הבירורין. עם זאת, היות שאיש מהצדדים לא העלה טענות במישור זה, לא הרחיב בית המשפט את הדיבור באף אחת מהסוגיות הללו.
עוד ציין השופט כי אף שהבורר היה מוסמך לפעול לגיבוש הסכם פשרה בין הצדדים, הרי שהוא לא היה מוסמך גם לאשר את הסכם הפשרה שנחתם וליתן לו תוקף של פסק בוררות. זאת, שכן לדעת בית המשפט ההסכם מהווה ללא צל של ספק "הסכם ממון" כיוון שכל כולו עוסק במפורש באיזון משאבים בין בני הזוג לעת גירושין ומשכך הוא טעון כאמור אישור מטעם בית משפט כתנאי לתוקפו. משכך, בתי המשפט קמא שגו בקביעתם כי מעת שניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק בוררות הרי שיש לאשרו ככזה בהתאם לחוק הבוררות, תוך שהם מתעלמים מכך שללא ספק מדובר בהסכם ממון. המסקנה העולה מהאמור היא כי מכיוון שההסכם לא הובא בשום שלב לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה או של בית הדין הדתי המוסמך בהתאם לחוק יחסי ממון – הרי שהוא חסר תוקף.
