ביהמ"ש למשפחה דחה תביעה לשיתוף בנכסים בין בני זוג שחיו יחד בנישואים הרמוניים במשך 60 שנה, וקבע כי אף שהאישה לא הבינה בניהול כספים והיתה כנועה ונוחה להשפעה, היא שמרה על הפרדה רכושית מוחלטת ביחס לנכסיה שהתקבלו בירושה או במתנה ונרשמו על שמה בלבד כך שאין להחיל עליהם את חזקת השיתוף
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה תביעה לשיתוף בנכסים בין בני זוג שחיו יחד בנישואים הרמוניים במשך 60 שנה, וקבע כי הצדדים שמרו על הפרדה רכושית מוחלטת ביחס לכל נכסיהם, כך שאין לבעל כל זכויות בנכסים שקיבלה האישה בירושה או במתנה ונרשמו על שמה בלבד. יחד עם זאת, נקבע כי על חשבונות הבנק הנפרדים שבהם לא הופקדו רק כספים שמקורם במימוש נכסים חיצוניים חלה חזקת השיתוף, ועל האישה לשאת במחצית החזר החוב שנוצר בגין עסק שהקים בעלה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בני הזוג נישאו בשנת 1955 והתגוררו יחד כשישים שנה, עד שהאישה עברה לבית אבות בפברואר 2013. בעקבות בקשת הבן, מונתה לה אפוטרופה, שהגישה תביעות לביטול העברת שתי דירות שבבעלותה לבנה, שבוצעה כמה חודשים לפני כן. בנוסף, עתרה האפוטרופה להשבת סך של למעלה משני מיליון שקל שהאם העבירה לבנה בסמוך למינוי האפוטרופוס.
הבעל הגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו כל רכוש הצדדים, מכל מין וסוג שהוא שייך לשניהם בחלקים שווים מכוח חזקת השיתוף, אף אם הוא התקבל בירושה או במתנה ונרשם על שם צד אחד בלבד.
הצדדים הופנו לגישור ובעקבותיו נחתם הסכם המבטל את העברת הדירות וקובע כי הכספים שהועברו לבן ישובו להיות בבעלות האם בלבד. אולם, הצדדים לא הגיעו להסכמות בדבר השיתוף בנכסים, ולכן התנהל הליך הוכחות בעניין זה בבית המשפט לענייני משפחה.
פנקסנות והפרדה רכושית
לטענת הבעל, בין הצדדים חל שיתוף מלא במשך שישה עשורים, לא היתה מעולם כוונה מצד מי מהם להתגרש ולכן יש להצהיר כי גם רכוש שהתקבל בירושה או במתנה ממשפחתו הגרעינית של צד אחד הוא משותף לבן הזוג השני. לטענתו, הוא טיפל במסירות באשתו החולה במשך יותר מעשר שנים, ושניהם התייחסו למכלול הנכסים, יהא מקורם אשר יהא, כנכסים משותפים. "לא ניתן היום, לאחר 60 שנים לטעון להפרדה רכושית לאחר שבני הזוג חיו כל חייהם בשיתוף, לאחר שהתובע היה היחיד שניהל את כלכלת הבית והרכוש...", טען הבעל. "אי אפשר לשלול, בהבל פה לא מוכח של אפוטרופוס בלבד, 60 שנות נישואים ולקחת מהתובע את אשר חסך לעת זקנה ולהשאירו חסר כל".
לטענת הבעל, אף שהדירות נרשמו על שמה של האישה בלבד, שולמו לצורך בנייתן כספים רבים שנלקחו מהכספים המשותפים, וכי כל הנכסים של הצדדים, הן אלו שנרכשו במאמץ משותף והן אלו שהתקבלו ממקורות חיצוניים, נטמעו והפכו לאחד. עוד טען הבעל כי קיימות אינדיקציות הרבות המלמדות על שיתוף בנכסים, לרבות בירושות ובמתנות, בהן העובדה כי הוא ניהל את כל רכוש המשפחה, חיי הנישואים הארוכים והיעדר הליכים משפטיים, יחסים עם בני זוג אחרים או רצון להתגרש.
מנגד טענה האישה כי מעולם לא היה לה מושג בענייני כספים, אך היא לא הסכימה לשתף את בעלה ברכוש שהיא קיבלה במתנה או בירושה ממשפחתה, ולראיה הרכוש נשמר בנפרד על שמה בלבד לאורך כל השנים. עוד טענה האישה כי היא לא חייבת בתשלום חובות בגין מיזם עסקי שהיה לבעלה וכשל, כיוון שמיזם זה נעשה שלא על דעתה ומבלי שהסכימה לנטילת הסיכון שבהקמתו. לטענתה, התנהלותו של האיש אשר ניהל פנקסנות עמה ודרש החזרי כספים מהאפוטרופה עבור הוצאות שהוציא עבורה מלמדת כי בין הצדדים התנהלה הפרדת רכוש מוחלטת ולא התנהלו יחסי שיתוף. עוד צוין כי למעט חשבון בנק אחד שבו היא צורפה כשותפה ובמסגרתו ניטלה ההלוואה לצורך החזר החוב שיצר האיש מעסקו הכושל, לצדדים היו חשבונות בנק נפרדים ומעולם לא היה כל שיתוף ברכושם.
בתביעה שכנגד דרשה האישה בין היתר את חלקה בשכר הדירה שגבה הבעל לכיסו מהדירה שבבעלותה, שלטענתה לא שולם לה זה שבעה חודשים.
היעדר שיתוף בדירת המגורים
השופט נפתלי שילה הבהיר בפתח דבריו כי לא ניתן להסיק מסירובה של הנתבעת להעיד כי הימנעותה תומכת בגרסת התובע. זאת, לאור חוות דעת הפסיכולוגית לפיה העדתה בבית המשפט עלולה היתה לפגוע בבריאותה הנפשית, כפי שטענה בצדק האפוטרופה שלה.
השופט ציין כי על פי הפסיקה, קיימים מקרים שבהם הוכר שיתוף בנכס חיצוני, כגון נכס שהתקבל בירושה או במתנה במהלך הנישואין, שעה שבני הזוג חיו חיי נישואים ארוכים והרמוניים. עם זאת, הפסיקה בנושא זה אינה אחידה, והיא מגלה רגישות לאומד הדעת של בני הזוג שהנכסים רשומים על שמם ולנכונותם לחלוק את הרכוש הפרטי. כלומר, במקרים שבהם נשמר נכס חיצוני בנפרד, אף שבני הזוג חיו חיי נישואין ארוכים והרמוניים, הנכס החיצוני לא יהפוך למשותף, כאשר כוונתם הברורה של הצדדים היתה שלא לשתף את בן הזוג השני ברכוש זה.
השופט ציין עוד כי מההתנהלות הכלכלית של הצדדים עולה כי למעט שיתוף בחשבון בנק אחד, במהלך כל השנים נשמרה הפרדת רכוש מוחלטת ביחס לכלל נכסיהם של הצדדים. טענות האיש כי רישום הנכסים שהתקבלו בירושה ובמתנה על שמה בלבד נעשה מטעמי יעילות כלכלית ומשיקולי מס נטענו בעלמא ולא הוכחו. גם ביחס לדירת המגורים, שביחס אליה קל יותר בדרך כלל להוכיח כוונת שיתוף ספציפי, לא הוכחה כוונת שיתוף במקרה זה. זאת, שכן הצדדים התגוררו בה שנים בודדות בלבד וכל הכספים שהושקעו בה מקורם בחשבון הבנק הפרטי של האישה, שאליו הופקדו רק כספים שהתקבלו ממימוש נכסים חיצוניים שלה.
עם זאת, בכל הקשור לחשבונות הבנק שלא הוכח כי הופקדו בהם רק כספי ירושה, נקבע כי חלה חזקת השיתוף והם חשבונות משותפים. גם ביחס ליתר הרכוש שנצבר בחיים המשותפים, לרבות נכסי הפנסיה, שלגביהם חזקת השיתוף היא "מעין קוגנטית", נקבע כי האישה לא הרימה את הנטל הכבוד לסתור את החזקה, כך שנכסים אלה הם משותפים. בנוסף, קבע השופט שילה, אף שהאיש לא המציא הסברים משכנעים לפשר היווצרות החוב, האישה לא הוכיחה כי עסק זה הוסתר ממנה, ומאחר שמדובר בעסק שהתנהל במסגרת החיים המשותפים, האישה חייבת להשתתף במחצית מהחזר החוב, גם אם לא היתה ערבה לחובות.
השופט העיר לסיכום כי אין מחלוקת שהאישה לא הבינה בניהול כספים ונכסים, וכי היא היתה כנועה וקלה לשכנוע. יחד עם זאת, היא הקפידה לשמור על נכסיה בנפרד, ובעלה לא צורף כשותף להם, והדבר היה ברור ומובן לאורך כל השנים.
לקריאה נוספת, ראו:
ידועים בציבור בני אותו מין לא יידרשו להוכיח כוונת שיתוף יותר מזוג נשוי
ביהמ"ש חייב אישה לשאת במחצית מהחובות המשותפים שנצברו במהלך הנישואין
המיליארדר, הגרושה והסכם הממון: האישה תסתפק בעשרות מיליוני שקלים
