חדשות

איגוד ערים לכבאות תבע מחברת הגז תשלום על טיפול בדליפה, שבוצע לבקשת אחד השכנים. ביהמ"ש קבע מהם החלקים הנמצאים באחריותה של חברת הגז ומי הוא מקבל השירות המחויב בתשלום, והבהיר כי יעילות הגבייה, מטרה ראויה כשלעצמה, אינה מספיקה כדי להטיל חיוב על מי שיהיה קל יותר לגבות ממנו את האגרה

מקרה שכיח הקורה מדי יום ביומו: אחד השכנים חש בריח חריף של גז בבית. הוא אינו מזהה מהו מקור הריח ומתקשר למכבי האש ומתריע בפניהם על ריח הגז החריף באוויר ומזמין אותם לבדוק את העניין. מכבי האש נזעקים במהרה למקום, מאתרים את מקור דליפת הגז ומטפלים בבעיה. מי אמור לשאת בעלויות אלה?

מקרה שכזה נדון לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב בתביעה של איגוד ערים לשירותי כבאות איילון נגד החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ. עובדות המקרה היו כדלקמן: התובע הוא איגוד ערים לכבאות המספק שירותי כיבוי והצלה בשטחי שיפוט של מספר רשויות מקומיות, והנתבעת היא חברה העוסקת באספקה ומתן שירותי גז לצרכנים. במסגרת פעילותו, נקרא התובע על ידי מחזיקי נכסים בשטח פעולתו או על ידי אחרים, לביצוע פעולות למניעת דליפת גז במתקני גז אשר הותקנו על ידי הנתבעת.

לטענת איגוד ערים לכבאות, מתקני הגז שייכים לנתבעת ומתוחזקים על ידה, ופעולותיו למניעת דליפת הגז כרוכות במערך לוגיסטי מורכב המצריך משאבים רבים. על כן, הוא תבע מחברת הגז תשלום עבור שירותיו. התובע טען כי הנתבעת היא "מקבלת השירות" הנובע מפעולותיו, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק שירותי כבאות, תשי"ט 1959, וכמי שמעניקה שירותי אספקת גז לצרכניה מצובר הגז המרכזי וצנרת הובלה מרכזית של גז, היא נהנית מפירות השירותים שהיא מעניקה וזכאית לקבל הכנסה מהנכס, ועל כן עליה לשאת בתשלום.

עוד טען איגוד ערים לכבאות כי על פי סעיף 14(2) לחוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט 1989 על ספק גז לעמוד בדרישות הבטיחות של מתקני הגז שבבעלותו או בשימושו, כאשר בהתאם לסעיף 1 לאותו חוק, מתקן גז כולל מתקן או אביזר המשמש להובלת או הולכה של גז, לרבות מבנים, מכלים, צינורות ואביזרים קבועים או מיטלטלים המשמשים במתקן. בנוסף,

סעיף 7 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הבטחת הספקה של גפ"מ) התשמ"ט 1989 קובע כי ספק הגז חייב לוודא את תנאי הבטיחות של מתקני הגז שברשותו ולוודא כי אין סכנה לאדם או לרכוש, טרם אספקת הגז.

הכיס העמוק של חברת הגז

חברת הגז טענה מנגד כי תפקידה הוא  לספק גז לצרכניה וכי מכלי הגז, צוברי הגז, ווסתי הגז ומוני הגז, נמסרים בהשאלה לצרכנים ונמצאים באחריותם. בנוסף, טענה הנתבעת כי סעיף 59ה' לחוק המקרקעין קובע שצנרת הגז היא בבעלות הצרכנים, ולכן על הצרכן מזמין השירות לשלם תמורת שירותיו של התובע כך שאין לחייב אותה בתשלום. עוד טענה הנתבעת כי הבעלים והמחזיקים אינם אותו גוף ויש לחייב את מי שלו הזיקה הקרובה ביותר לאירוע, דהיינו את מחזיק הנכס.

לטענת הנתבעת, היא מפעילה מוקד חירום ארצי הפועל 24 שעות ביממה כדי ליתן מענה לצרכנים לכל תקלה שבמכלי הגז, צוברי הגז והאביזרים הנלווים, ובכל מקרה של חשש לדליפת גז, שירות זה מגובה בטכנאים בפריסה ארצית בכוננות לפעולה במשך 24 שעות ביממה. צרכני הנתבעת וגם התובע יודעים ומודעים לקיום מוקד זה ופעולתו. השירותים נשוא תביעה זו לא הוזמנו על ידי הנתבעת אלא על ידי מחזיקי הנכסים בשטח פעולת התובע ואשר ברשותם מתקני גז שהותקנו על ידי הנתבעת. הנתבעת לא פנתה אל התובע, לא הזמינה את פעולותיו ולא קיבלה ממנו כל שירות. בנוסף, על פי דו"חות פעולת אירוע של התובע, הוא לא טיפל בתקלות, לא בוצעה כל פעולת כיבוי על ידי התובע אשר רק ניתק את אספקת הגז והזמין את הנתבעת לתקן את התקלה ולחדש את אספקת הגז, כאשר תיקון התקלות בפועל בוצע על ידי הנתבעת.

הנתבעת טענה כי היא אינה מקבלת שירות, כמשמעותו בחוק, אינה בעלים או מחזיק בנכס שבו או להגנתו נעשו פעולות כיבוי וכן לא בוצעה כל פעולה להגנת ציוד השייך לה. במקרה זה, הבעלים והמחזיקים בנכס אינם אותו גוף, ולכן יש לחייב את מי שלו הזיקה הקרובה ביותר לאירוע – מחזיק הנכס, שגם אחריותו לשלמותו. זאת ועוד, תקנות הכבאות (סעיף 3) מחייבות את מי מבין מקבלי השירות אשר נגרמה לו התועלת הרבה ביותר מהשירות לשאת בעלויות. במקרה זה, הצרכנים הם הנהנים ומזמיני השירות ועל התובע לחלק ביניהם את התשלום בהתאם להנאתם ממנו. לטענת הנתבעת, התובע לא טרח לפרט את שמותיהם או זהותם של מזמיני השירות, כיוון שסבר שיוכל לפנות "לכיס העמוק" של חברת הגז.

מי הוא מקבל השירות?

בית משפט השלום קבע כי אין חולק כי פעולה למניעת דליפת גז הנה פעולה למניעת סיכון, אשר חובה על התובע לטפל בה. בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות שירות כבאות (תשלומים בעד שירותים), על מקבל השירות לשלם לרשות הכבאות תשלום בסכום הנקוב בתוספת עבור השירות. אכן, כטענת התובע, במסגרת תפקידו חלה עליו חובה לבצע גם פעולות שעניינן מניעת דליקות מלכתחילה. תקנה 1 לתקנות קובעת כי מקבל השירות הוא "בעל או מחזיק בנכס שבו או להגנתו נעשתה פעולת הכיבוי או שלהצלת נפשו או נפש בן משפחתו ניתן השירות". בעלים הינו "לרבות אדם המקבל, או זכאי לקבל, הכנסה מנכס או שהיה מקבלה אילו היה הנכס נותן הכנסה".

סעיף  59 ה' לחוק המקרקעין קובע כי מתקנים או צנרת של מערכת גז מרכזית בבית משותף, שנועדו לשמש דירה מסוימת בלבד, יהוו חלק מאותה דירה, בין אם הם נמצאים בתוך הדירה ובין אם הם נמצאים מחוץ לדירה. מתקנים או צנרת של מערכת גז מרכזית, שנועדו לשמש את כל בעלי הדירות או חלקם, למעט מיכל, מונה או וסת הניתנים לפירוק, יהוו חלק מהרכוש המשותף.

עוד נקבע כי הדיירים או ועדי הבתים הם גם המחזיקים בציוד, כולל זה שבבעלות חברות הגז, והם אלו המשתמשים בו, בעלי הזיקה הקרובה ביותר אליו ומפיקי התועלת ממנו. משכך, הנתבעת היא הבעלים של הציוד – מיכל, מונה או וסת – הניתן לפירוק. אלה הושאלו על ידי הנתבעת לצרכניה לשימושם, תמורת תשלום ובהתאם לחוזים שביניהם. יש לחייב את הנתבעת בתשלום פעולות התובע בגין דליפה שמקורה במכלים, וסתים ומונים, ודין התביעה להידחות בכל הנוגע לפעולות שנעשו בציוד הגז שאינו מונה, וסת או מיכל.

בית המשפט קבע כי צרכני הגז הרלוונטיים לפעולות התובע אינם צד לתביעה זו ועניינם ושאלת חיובם אינה מהשאלות שבמחלוקת בתביעה דנן. עם זאת, ניתן למצוא ביטוי לכוונות הצדדים בשאלת השייכות, הזיקה, האחזקה והשימוש בצנרת הגז  ב"חוזה השאלת ציוד להספקת גז", בין הנתבעת לצרכניה, הקובע כי "לא תבוצע כל תוספת או שינוי מערכת הגז ללא הודעה לחברה. ביצוע העבודות הקשורות בשינוי ההתקנה, כולל שינוי הנחת צינורות יהיה על חשבונו של הצרכן, אם הם יבוצעו על ידי החברה. הצרכן יהיה רשאי לעשות בין באמצעות החברה ובין באמצעות שרברב מוסמך ובעל רישיון על פי דין. הצרכן יודיע לחברה על גמר העבודה והחברה תבצע בדיקה לאחר שינוי ולפני חידוש הספקת הגז, תמורת תשלים מתאים מצד הצרכן".

חלק אינטגרלי מהדירה

לעניין צנרת הגז נקבע בפסק הדין בעניין יהודה קרשין נגד תמר ומרדכי דן: "אגב אורחא נעיר, כי סוגיה כשלעצמה היא מה דינם של אותם חלקים של המתקן המשותף המשמשים רק בעלי דירה אחת, היינו, אותם חלקים המסתעפים מהמתקן הראשי לאחת מדירות הבית. הנהוג והמקובל במרבית הבתים המשותפים, שכאשר ניתן להצביע על החלק המתפצל מן המתקן הראשי כדי לשמש דירה מסוימת, אין חלק זה "רכוש משותף", אלא חלק בלתי נפרד מהדירה. עמדה זו אומצה על ידי המחוקק בהסדר שנקבע לגבי מתקני גז חוק המקרקעין סעיף 59 (ה)) ובדין האמריקאי והאיטלקי (ראו בהרחבה: ויסמן, 395-394). זו הגישה ההגיונית לגבי צנרת המשמשת בעל דירה יחיד. אלא שגישה זו – כפי שמציין פרופ' וסימן – עלולה לעמוד בסתירה לחוק המקרקעין, לפיו הבעלות על המחובר היא לבעל הקרקע שאליה הוא הוצמד, היינו, לענייננו בבעלות כלל בעלי הדירות שבבית המשותף. בסוגיה זו, שיפה היה אילו אמר המחוקק את דברו לגביה, אין אני נדרש להכריע כאן, שהרי כאמור לא המרזבים עצמם הם המקור לרטיבות, אלא נקודת החיבור הרעועה בינם לבין היציאות מדירת המבקש (פסק דין המפקח, פיסקה 16), ופשיטא שזו מצויה באחריותו של המבקש כחלק אינטגרלי מדירתו".

בפסק הדין בעניין סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נגד מנהל הארנונה בעירית כרמיאל נדונה שאלת חיוב המחזיק בחיובי ארנונה, גם לשאלת המחזיק בשטחי הצוברים, חברת הגז או דיירי הבניין ונקבע כי החזקה לצורך פקודת העיריות נדונה על פי מבחנים עובדתיים ומבחנים משפטיים. עוד נקבע כי הזכות הקניינית הינה של הדייר והזכות הקניינית היא שמעידה על זיקה קרובה ביותר של בעל הזכות ולא של חברת הגז, שרק העמידה מתקן לטובת הדיירים. גם אם הבעלות בצוברים נותרה בידי חברת הגז, אין זה מלמד על העברת הזכות הקניינית או על קביעת זיקה קרובה בשטח הקרקע שבו טמון הצובר. בפסק דין זה נקבע, כי על פי סעיף 59 ה' לחוק המקרקעין, על פי דיני הקניין, הבעלות בצוברי הגז היא של הדיירים בבית המשותף ותהא חלק מהבית המשותף, אלא אם הייתה הסכמה אחרת עם חברת הגז. המחזיק בצובר ובעל הזיקה הינו הדייר.

בנוסף, הנהנה מהשימוש בכל צנרת הגז הינו הצרכן, אשר לו הזיקה הקרובה ביותר והתועלת הרבה ביותר מהציוד כולו, הן זה שמהווה חלק מדירתו והוא בבעלותו והן זה שבבעלות הנתבעת. כאשר לטענת הנתבעת, היא אינה מזמין השירות, אינה מחזיקה בציוד, אינה הנהנית מהשירות וחיובה אינו כדין.

משכך הנתבעת הנה הבעלים של הציוד שהוא מכל, מונה או וסת הניתנים לפירוק (סעיף 59 ה (ב) לחוק המקרקעין שאר המיתקנים או הצנרת של מערכת גז מרכזית בבית משותף שנועדו לשמש דירה מסוימת בלבד, יהוו חלק מאותה דירה, בין אם הם נמצאים בתוך הדירה ובין אם הם נמצאים מחוץ לדירה. מיתקנים או צנרת של מערכת גז מרכזית שנועדו לשמש את כל בעלי הדירות או חלקם יהוו חלק מהרכוש המשותף, (סעיף 59 ה' לחוק המקרקעין). הוסתים, המונים והמיכלים בלבד הושאלו על ידי הנתבעת לצרכניה לשימושם, תמורת תשלום ובהתאם לחוזים שביניהם.

יש לתת את הדעת לעובדה שהצרכנים הנם המשתמשים בכל הציוד לאספקת גז לדירותיהם, בעלי הזיקה הקרובה ביותר ובעלי התועלת מאותו ציוד. בית המשפט קבע כי התובע אמור לדעת את זהות הצרכן או מזמין הפעולה ולבדוק מה התקלה אשר גרמה לדליפת הגז, האם הנה צנרת שבבעלות הנתבעת אם לאו, וזאת טרם הטלת החיוב באגרה על הנתבעת. יעילות הגבייה, הגם שהיא מטרה ראויה לשם שמירת האינטרס הציבורי הכלכלי, אין בה כדי להטיל חיוב על מי שלגרסת התובע, יהיה קל יותר לגבות ממנו את סכום האגרה. יש לחייב את מי שהינו הבעלים של הצנרת, כאשר בה אירע הנזק שגרם לדליפה ולפעולת התובע.

עו"ד צבי שטיין הוא עורך דין, נוטריון ומגשר המתמחה בתביעות של ליקויי בניה, כשלים בבניה וירידת ערך במשך למעלה מ-30 שנים.

למאמרים נוספים של המחבר, ראו:

האם חברה קבלנית רשאית למנוע מרוכש דירה לתבוע בבית המשפט?

נזק זעום וסבל עצום: פיצוי בגין עגמת נפש בתביעות ליקויי בניה

כל הטעויות במינוי מומחה מטעם ביהמ"ש בתביעות ליקויי בנייה

הליך הגישור בתביעות ליקויי בנייה – יקר, ארוך ולא אפקטיבי

דירה עם עבר: מתי ייפסק פיצוי בגין ירידת ערך של נכס מקרקעין?