חדשות

ביהמ"ש דחה את הטענות נגד סעיף 9 לפוליסה התקנית בביטוח החובה לרכב, בהן החשש כי המבטחים ינצלו אותו לרעה ב"שיטת מצליח" בניסיון לקצץ בסכומי הפיצוי לנפגעי תאונות הדרכים. השופט יצחק עמית אף הביע אי נוחות מהעתירה, המבקשת למעשה להכיר בזכותו של מבוטח לכזב ולהסתיר עובדות מפני חברות הביטוח

בג"ץ דחה עתירה נגד שר האוצר ואיגוד חברות הביטוח, שכוונה נגד סעיף בתקנות הקובע כי מבטח רשאי לתבוע או לקזז סכומי פיצוי מוסכם מתגמולי פיצויים לבעל פוליסה אשר ענה תשובות כוזבות לשאלות חיתום. התקנות הותקנו במסגרת הרפורמה בענף ביטוח החובה לרכבים והוא נכלל בנוסח פוליסה תקנית המחייבת את כלל חברות הביטוח. הנשיאה מרים נאור והשופטים יצחק עמית ומני מזוז קבעו כי העתירה סובלת מחוסר בשלות וכי ממילא הסעיף הותקן בסמכות והוא מידתי וסביר. כן הביע בית המשפט חוסר נוחות מכך שמדובר למעשה בעתירה המבקשת להכיר בזכותו של מבוטח לכזב ולהסתיר עובדות מפני חברות הביטוח.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשנת 1997 חוקק חוק ביטוח רכב מנועי (ביטוח בתנאי תחרות מבוקרת והסדרים לתקופת מעבר והוראות לעניין אבנר) אשר שינה את מבנה השוק לביטוח רכב חובה ופתח אותו לתחרות מבוקרת בין חברות ביטוח פרטיות. עד אותו מועד, נקבעו פרמיות הביטוח באופן אחיד על פי סוג כלי הרכב כאשר ביטוח החובה רוכז על ידי תאגיד "אבנר" המשותף לכל חברות הביטוח, תוך חלוקת הסיכון לגבי כל פוליסה ביחס של 70% על אבנר ו-30% על חברת הביטוח. מטרה מרכזית של הרפורמה הייתה להעביר את מלוא האחריות הביטוחית בענף ביטוח החובה מהציבור לחברות הביטוח וכן להשיג התייעלות כלכלית של הענף ולאפשר למבטחים להתאים את הפרמיה שבעל פוליסה ישלם לסיכון הנשקף ממנו. כפועל יוצא, החל מחודש אפריל 2001 קובעת כל חברת ביטוח לעצמה פרמיות ביטוח בהתחשב במאפייני הנהג ובמאפיינים נוספים של הרכב.

כבר בראשית דרכה של הרפורמה הוקמה תת ועדה מקצועית שגיבשה המלצות לעידוד הצהרות נכונות של מבוטחים עובר לרכישת פוליסת החובה, מאחר שלראשונה פרמיות הביטוח התבססו על מאפיינים אישיים של הנהג ולא רק על מאפייני הרכב – דבר שהיווה תמריץ לרוכשי הפוליסות לספק פרטים כוזבים. על כן, המליצה תת הוועדה ליתן בידי מבטחים את האופציה "להעניש" בעלי פוליסות שדיווחו נתונים כוזבים.

בשנת 2010 פרסם שר האוצר את תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי). התקנות כללו בתוספת הראשונה פוליסה תקנית המחייבת את כלל חברות הביטוח, כשסעיף 9 לפוליסה קבע כי מבטח רשאי לתבוע או לקזז סכומי פיצוי מוסכם מתגמולי פיצויים לבעל פוליסה אשר ענה תשובות כוזבות לשאלות חיתום.

העותרות, בעלות פוליסות ביטוח רכב חובה, טוענות כי סעיף 9 לפוליסה התקנית הותקן בחוסר סמכות ומהווה הסדר ראשוני שהיה צריך להיקבע בחקיקה ראשית, ומשכך דינו להתבטל. לטענתן, הסעיף חותר תחת משטר ביטוח החובה אשר קבוע בפלת"ד ובפקודת ביטוח רכב מנועי שכן העובדה שכל בעל רכב בישראל חייב לרכוש ביטוח רכב מטה את האיזון המסחרי בין חברות הביטוח לבין המבוטחים לטובת חברות הביטוח, דבר שמחייב את המחוקק לרסן את כוחן. עוד הוסיפו כי הסדר זה אף עוקף את הוראות פקודת ביטוח רכב והפלת"ד בדבר איסור הגבלת הכיסוי הביטוחי של המבוטח.

שופטי בג"ץ דחו את הטענה כי קיים חשש שהמבטחים ינצלו לרעה את תקנה 9 בשיטת "מצליח" בניסיון לקצץ בסכומי הפיצוי המגיעים לנפגע. צוין, כי העותרים לא הציגו אפילו פסק דין אחד בו נטען נגד קיזוז הפיצוי המוסכם על ידי המבטח, ועד עתה אף לא היה אפילו מקרה אחד שבו המבטח תבע את הפיצוי המוסכם ממבוטח. משכך, דומה כי בשלב זה העתירה סובלת מחוסר בשלות שכן הפגיעה הנטענת היא עדיין השערתית ותיאורטית גרידא. עם זאת, לא ראה בית המשפט לדחות את העתירה על הסף בעילה של חוסר בשלות.

לגופו של עניין, ציין בית המשפט כי בבסיס טענת העותרות עומדת ההנחה כי הוראות הפלת"ד ופקודת ביטוח רכב מחייבות את המבטח לשלם לבעל פוליסה פיצוי מלא בכל מקרה של תאונת דרכים. עם זאת, פקודת הביטוח הותירה לצדדים המתקשרים חופש התנאה חוזי במסגרתו מוכר המבטח למבוטח "מצרך" שתנאיו והיקפו הם עניין לחופש החוזים בין הצדדים, בכפוף להגבלות קוגנטיות מסוימות. משכך, סעיף 9 לפוליסה התקנית אינו חותר תחת התכלית הביטוחית של משטר ביטוח החובה הקבוע בפלת"ד ובפקודת ביטוח רכב ואף ממשיך את המגמה של צמצום חובת הגילוי וצמצום התרופות העומדות  למבטח בגין הפרת חובת הגילוי. באמצעות סעיף זה מושגת הרתעת-מה מפני מתן תשובות לא נכונות, מה שתורם להגברת התחרות בין המבטחים בקביעת גובה הפרמיות.

עוד נקבע כי לא כל עניין העתיד להיות מוסדר בחקיקה משנית חייב להיות מוסדר מראש בהסדר ראשוני מפורט ומדוקדק בחקיקה ראשית, והתשובה לשאלה אם הסדר פלוני הקבוע בחקיקה משנית מהווה הסדר ראשוני או הסדר משני תלויה בנסיבות הקונקרטיות של אותו עניין. כך, יש לבחון בין היתר את מידת ההשפעה של ההסדר על הציבור, היקף הפגיעה בזכויות הפרט הכרוכה בהסדר, המידה בה ההסדר שנוי במחלוקת ציבורית, ההשלכות הכספיות שלו, הדחיפות בה יש להסדיר את העניין, מידת המורכבות והידע המקצועי הנדרש ועוד. הובהר, כי אין קו ברור המפריד בין הסדר ראשוני לבין הסדר משני, ורשימת השיקולים שעל בית המשפט לבחון בקבעו את טיבו של הסדר פלוני איננה סגורה. מכל מקום, סעיף 9 לפוליסה התקנית אינו קובע הסדר ראשוני וההסדר הראשוני קבוע בסעיף 38 לחוק הפיקוח, מכוחו התקין שר האוצר התקין את התקנות ואת הפוליסה. להסדרים הנקבעים על ידי השר בתקנות בהסתמך סעיף 38 לחוק הפיקוח אכן יש השפעה משמעותית על ענף הביטוח, אך אין פירוש הדבר כי הסדרים אלה הם בבחינת הסדרים ראשוניים.

עוד הובהר כי סעיף 9 לפוליסה התקנית עולה בקנה אחד עם המשטר הביטוחי הקיים בענף ביטוח רכב מנועי ועם רוח הרפורמה בענף ביטוח החובה שנקבעה בחקיקה ראשית בחוק ביטוח רכב, ולכן איננו בגדרה של עתירה חוקתית. לסיכום קבע בית המשפט כי השר היה מוסמך להתקין את ההסדר הקבוע בסעיף 9 לפוליסה התקנית.

לבסוף, דחה בית המשפט את טענת העותרות כי ההסדר אינו מידתי ואינו סביר. במקרה זה, נקבע, התקנות מושא הדיון הותקנו על בסיס המלצה מפורטת ומנומקת של תת הוועדה המקצועית, והן עולות בקנה אחד עם הרפורמה שהחלה עם חקיקת חוק ביטוח רכב ב-1997. בשולי הדברים הוסיף השופט עמית כי העתירה מעוררת תחושת אי נוחות שכן העותרות מבקשות למעשה להכיר בזכותו של המבוטח לכזב ולהסתיר עובדות מפני חברות הביטוח. עם זאת, בית המשפט הגבוה לצדק כשמו כן הוא – שעריו פתוחים לכל, אך סעדיו שמורים לדורשי הצדק. אשר על כן, לא בנקל יכיר בית המשפט ב"זכותו" של אדם להונות את חברו.

בג"ץ 6215/12