חדשות

ביהמ"ש פסק לתובעת פיצוי של 200 אלף שקל בגין הפרסום השקרי, אשר יש בו כדי לרמז כי קידומה של התובעת נבע מקשריה המיניים. עוד נקבע כי הנתבעים לא עשו מאמץ לברר את אמיתות הפרטים אלא התבססו על שמועות, ואף לא ניסו להסתיר את פרטיה המזהים של התובעת, גם מבלי שנקבו בשמה המפורש, כך שחבריה ומשפחתה זיהו בקלות כי הכתבה מתייחסת אליה

בית משפט השלום קיבל תביעת לשון הרע שהגישה קצינת משטרה נגד העיתון "ידיעות אחרונות", עורכו וכתבים בו וחייב אותם לפצותה ב-200 אלף שקל בגין כתבת תחקיר משנת 2012 שעסקה בתלונות על עבירות מין שביצע מפקד מחוז ירושלים באותה עת, ניצב ניסו שחם. במסגרת הכתבה, יוחס לתובעת קיום יחסי מין בהסכמה עם שחם תוך ניצול יחסי מרות. השופטת דורית פינשטיין קבעה כי דובר בפרסום שאינו אמת וכי הנתבעים אף לא עשו מאמץ לברר את אמיתותו אלא התבססו על שמועות. עוד נקבע כי לא היה ניסיון אמיתי מצד הנתבעים להסתיר את פרטיה המזהים של התובעת, דבר שגרם לכך שלחבריה לעבודה, משפחתה ומכריה לא היה ספק בדבר זהותה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בפברואר 2012, פורסמה בעיתון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" כתבת תחקיר פרי עטו של הנתבע 2, ירון דורון, בה יוחסו למפקד מחוז ירושלים באותה עת, ניצב ניסו שחם, מספר עבירות של תקיפה מינית של קצינות ושוטרות. בין היתר, צוין בכתבה כי התובעת קיימה עם ניצב שחם יחסי מין בהסכמה אך תוך ניצול יחסי מרות, ושזו זומנה לחקירה במח"ש. בטרם פרסום הכתבה, פנה הכתב לתובעת וביקש לקבל את תגובתה למעשים המיוחסים לה, אך מפאת היותה כפופה לכללים החלים על שוטרים היא הבהירה לו כי אין ביכולתה להשיב באופן ישיר לעיתונאי, והפנתה אותו לשוחח עם דובר המשטרה. דובר המשטרה אמר לכתב  ולעיתונאים נוספים כי אין בסיס לטענה שמיוחסת לתובעת, אך הנתבעים החליטו בכל זאת לכלול את הדברים בכתבה.

בעקבות האמור, הגישה התובעת תביעת לשון הרע נגד העיתון, עורכו ארנון מוזס, הכתב ועורך הכתבה, שבה עתרה לפצותה בסכום של 600 אלף שקל.

השופטת דורית פינשטיין קיבלה את התביעה וקבעה כי יש בפרסום כדי לרמוז שקידומה של התובעת לא נבע מכישוריה המקצועיים דווקא, ושהמעשים המיוחסים לה מהווים גם עבירה או עבירת משמעת ועל כן זומנה למח"ש לחקירה. השופטת דחתה את טענת הנתבעים לפיה הפרסום אינו מאפשר את זיהויה של התובעת ושממילא עיתונאים נוספים ידעו על המעשים המיוחסים לה ולכן הפרסום לא העלה ולא הוריד דבר בכל הנוגע לחרושת השמועות בעניינה. בעניין זה, ציינה השופטת כי כבר לפני שנים קבע בית המשפט העליון כי ניתן לזהות אדם על סמך פרסום שכמעט ולא כלל פרטים מזהים, וכי דרישת הזיהוי היא דרישה מהותית ולא טכנית ולכן השאלה אינה האם שמו של אדם צוין באופן מפורש. במקרה זה, התובעת טרחה והשיגה רישומים של כל שמות הקצינות שהיו במחוז ירושלים באותה תקופה, וכי אף שהתברר כי יש קצינה נוספת ששמה מתחיל באותה אות, כל העדים שהתובעת זימנה, בהם קצינים בכירים ממחוז ירושלים, העידו כי גם הם חשבו שמדובר בתובעת ואינם מכירים כלל את אותה קצינה נוספת. לפיכך, נקבע כי אילו הנתבעים באמת היו מעוניינים להסתיר את זהותה של התובעת היו מסתפקים בציון ששוטרת קיימה יחסי מין בהסכמה וגם היא זומנה לחקירה, ולא היו מציינים כי היא קצינה, לא היו מייחסים אף אות לשמה ולא היו כותבים שהיא ממחוז ירושלים.

עוד נדחתה טענת הנתבעים כי הפרסום לא היה על ידם שכן הדברים המיוחסים לתובעת היו ידועים לכל. לדעת השופטת, טוב היה אילו טענה זו לא הייתה מועלית כלל שכן כל פרסום, בין אם הוא ראשון ובין אם הוא אחרון, הוא פרסום שחלים עליו דיני לשון הרע ואין להשוות בין רכילות שבעל פה לפרסום בעיתון ותיק ונפוץ שחזקה עליו כי הוא פועל עם ייעוץ משפטי צמוד.

לפיכך, סברה השופטת פינשטיין כי כאשר הנתבעים פרסמו את הדברים היה עליהם לבדוק את אמיתותם ומדובר בפרסום כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע. כמו כן, לא בכדי פנה הכתב לתובעת כדי לקבל את תגובתה, ולא בכדי המשיך ופנה לדובר המשטרה. לכן, לדעת השופטת, לא ראוי היה לטעון אפילו ברמיזה שהנתבעים פרסמו את מה שהיה כבר ידוע לכל. השופטת הוסיפה כי כאשר אדם קורא דבר מה בעיתון הוא מניח שהפרסום מבוסס על יותר משמועות ורכילויות, ונראה כי מטעם זה נמנעו כל הכתבים האחרים מפרסום ולו רמיזה בעניינה של התובעת.

בכל הנוגע לתחולתן של הגנות החוק, קבעה השופטת פינשטיין כי הנתבעים לא הוכיחו שפרסמו אמת וההתרשמות היא שהם אף לא טרחו לברר את האמת. בעניין זה, צוין כי עדותה של התובעת הייתה אמינה לחלוטין וממנה עלה כי לא הייתה לה מערכת יחסים אינטימית עם ניצב שחם. מנגד, ההתרשמות מעדותו של הכתב לא הייתה חיובית ונראה כי התבסס על שמועות בעניינה של התובעת ולא על מקורות. עדותה של התובעת, לפיה הייתה כפופה לשחם ונדרשה במסגרת תפקידה לדבר אתו מדי כמה ימים, לא נסתרה וגם בהנחה שהכתב ידע במועד הפרסום כי היו מאות שיחות, הרי שנוכח תפקידה של התובעת אין בשיחות אלו כדי לבסס את האמור בכתבה לפיו היא ניהלה רומן עם שחם. כמו כן, גם נציג מח"ש העיד במפורש כי במועד פרסום הכתבה לא היו אינדיקציות לכך שהתובעת קיימה יחסי מין עם שחם, והיא אף לא זומנה לחקירה.

על כן, נקבע כי אין לקבל את הטענה שהפרסום נעשה בתום לב, שכן הנתבעים הבינו שניתן יהיה בנקל להבין במי מדובר, ואף כי לפרסום הכתבה הייתה חשיבות רבה הרי שניתן היה להסתפק במידע שפרסמו בנוגע לתלונות מבלי לערב כלל את התובעת, וגם התהודה הציבורית שהייתה לפרסום לא הייתה נפגעת אם הנתבעים היו מגלים אחריות וזהירות וממתינים עם פרסום הדברים עד להתפתחות בחקירה.

בקביעת גובה הפיצוי, קבעה השופטת כי אין הצדקה להפחתה בסכום מכוח סעיף 19 לחוק, שכן עלה כי לאיש מחבריה לעבודה, משפחתה ומכריה של התובעת לא היה ספק בדבר זהותה ושהיא סבלה סבל רב. לפיכך, בשים לב לכך שהפרסום היה כאמור במסגרת הכתבה המרכזית של העיתון הנפוץ ביותר בישראל בסופי השבוע, ולכך שהוא גם ייחס לתובעת עבירת משמעת חמורה ורמז כי קידומה היה מבוסס על קשרים מיניים, נפסק לה פיצוי בסך של 200 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 32,500 שקל.

ת"א 16949-11-12

לקריאה נוספת, ראו :

כתב אישום: ניצב ניסו שחם הטריד וניצל מינית שמונה שוטרות זוטרות