ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תביעת האישה להחלת הלכת השיתוף בנכסיו של בן הזוג נוכח היותם ידועים בציבור, וקבע כי השניים נהגו הפרדה רכושית ולא שיתפו זה את זה בענייניהם הכלכליים. עם זאת, נקבע כי היות שבן הזוג הוציא כספים רבים במהלך חייהם המשותפים למימון הוצאותיה של האישה, יש הצדקה להמשך דפוס זה לתקופה קצובה גם לאחר הפרידה
בית המשפט לענייני משפחה דחה ברובה תביעת אישה נגד בן זוגה לשעבר להחלת הלכת השיתוף בנכסיו נוכח חייהם המשותפים בעבר כידועים בציבור. השופטת ורד שביט פינקלשטיין קבעה כי הצדדים התנהלו באופן נפרד ועצמאי, בהיעדר שקיפות וללא מעורבות בענייניו הכלכליים והרכושיים של האחר. מנגד התקבלה בחלקה תביעת האישה למזונות משקמים משהוכחה תלות מסוימת של האישה בבן הזוג במהלך חייהם המשותפים.
בתביעתה טענה האישה כי היא קיימה עם הנתבע קשר זוגי לכל דבר ועניין וכי הם חיו כידועים בציבור וניהלו משק בית משותף במשך 14 שנים. לשיטתה, היות והתקיים בינם שיתוף כלכלי, במסגרתו היא אף לא עבדה והנתבע נשא בכל הוצאות המחיה, יש להכיר בזכאותה למחצית מכלל הרכוש שנצבר על ידי הנתבע במהלך החיים המשותפים. מנגד, טען הנתבע כי תביעת האישה שהוגשה בחוסר תום לב מהווה ניסיון לגזול ממנו את רכושו אשר צבר במשך 60 שנות חייו, בטרם נוצרה מערכת היחסים בין הצדדים. בפרט טען הנתבע כי גם לאחר שהקשר בין השניים הפך למחייב, עם מעברם לדירה משותפת, היה ברור כי נוכח היותם אנשים מבוגרים ולאור מעמדם בחייהם, היות הנתבע אלמן והתובעת גרושה פעמיים, כל אחד יתנהל באופן עצמאי עם נכסיו כאשר לצד השני אין כל נגיעה אליהם. בפועל, טען הנתבע, גם בעת מגוריהם המשותפים, הם ניהלו הפרדה רכושית כאשר לכל אחד מהצדדים היה חשבון בנק משלו ולאף אחד מהם לא היה ייפוי כוח בחשבונו של האחר. חלוקת ההוצאות בין הצדדים היתה ברורה ועקבית במהלך כל השנים כאשר התובעת נשאה בתשלום שכר הדירה ואילו הוא נשא בהוצאות השוטפות.
במקביל הגישה האישה תביעה למזונות ולמדור בטענה כי הנתבע דאג במשך כל חייהם המשותפים למחסורה והם חייו ברמת חיים גבוהה ביותר. לשיטתה, הנתבע התחייב לכלכל אותה מהיום הראשון שהפכו להיות ידועים בציבור וכי אמירותיו כי ידאג לה לכל ימי חייה מהוות הסכם מפורש המחיל עליו את החובה לשאת במזונותיה עד אחרית ימיה. בפרט טענה כי הנתבע הוא שנשא בכל הוצאות הבית השוטפות וכן נשא בכל הוצאותיה האישיות. מכוח הסכם מכללא והסתמכותה יש לחייבו להמשיך ולשלם את כל הוצאותיה ובפרט את שכר הדירה ודמי הניהול, הוצאות הבית וצרכיה החודשיים. על כך השיב הנתבע כי במהלך התקופה שבה חיו יחד לא היתה לו כוונה לתמוך בתובעת והם שילמו את הוצאותיהם בחלקים שווים. עוד טען הנתבע כי יש להכיר בתובעת כבעלת יכולת כלכלית גבוהה, אשר הצהירה חזור ושנה כי היא בעלת רכוש רב וכי אין היא זקוקה לתמיכה כלכלית. לטענתו, הוא עצמו נעדר הכנסה חודשית היות והוא אינו עובד וחי מההון האישי שצבר במשך השנים, טרם היכרותו את התובעת.
השופטת ורד שביט פינקלשטיין דחתה ברובה את התביעה הרכושית וקיבלה בחלקה את התביעה למזונות. השופטת ציינה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את הלכת השיתוף בין בני הזוג, אלא נהפוך הוא – הוכח דווקא כי הצדדים נהגו בהפרדה רכושית ביניהם וכי לא התקיים לא שיתוף כללי ולא ספציפי, למעט בנוגע לרכב שהיה בשימוש התובעת. בפרט נקבע כי הגם שהתובעת טענה ליישום הלכת השיתוף בנוגע לכלל הנכסים והזכויות שצבר הנתבע, היא לא ידעה בפועל על מצבת נכסיו וכספיו. לכל אחד מהצדדים היה חשבון בנק נפרד משלו ולאף אחד מהצדדים לא היה ייפוי כוח בחשבונו של האחר. לדעת השופטת, יש במכלול האמור כדי ללמד כי כל אחד מהצדדים התנהל באופן נפרד ועצמי, בהיעדר שקיפות וללא מעורבות בענייניו הכלכליים והרכושיים של האחר. עם זאת, הגם שלתובעת אין כל זכות בנכסי המקרקעין של הנתבע ובכספיו, נקבע כי הוכחה כוונת שיתוף ספיציפית במכונית הצדדים אשר נרכשה על ידם במשותף ומשהיא נהגה להשתמש בה באופן שוטף.
אשר לתביעת המזונות, ציינה השופטת כי משהצדדים לא נשואים, אין חובה על הנתבע לשאת במזונות התובעת מכוח הדין האישי. אולם, ההלכה הפסוקה הכירה באפשרות של תביעת מזונות של בן זוג נוכח תכליתם השיקומית שמטרתה היא לאפשר לבן הזוג הידוע בציבור ואשר פיתח תלות כלכלית במשנהו תקופת הסתגלות לאחר הפירוד. במקרה זה, קבעה השופטת, הוכח כי בין הצדדים התקיימה חלוקה ברורה ועקבית לאורך השנים לפיה התובעת נשאה בהוצאות שכר הדירה ואילו הנתבע נשא ביתר הוצאות הבית וההוצאות השוטפות. בשים לב שהנתבע עצמו הודה כי במהלך החיים המשותפים הוציא כספים רבים אשר חלקם שימשו להוצאותיה של התובעת ומשהוכח כי בין הצדדים נוצר דפוס התנהלות עקבי ורציף לפיו מימן הנתבע חלק מהוצאותיה של התובעת, יש הצדקה להמשך דפוס זה גם לאחר הפרידה לתקופה קצובה. מעבר לכך גם נקבע כי בניגוד לטענת הנתבע, הוכח כי הייתה תלות מסוימת של התובעת בו, גם אם לא תלות מוחלטת כטענתה, ועל כן יש לפסוק מזונות על פי האומדנא בסך של 5,000 שקל לחודש למשך 18 חודשים ממועד הגשת התביעה.
לקריאה נוספת, ראו:
נדחה ניסיונה של ידועה בציבור לזכות בתשלומי מזונות משקמים מבן זוגה
פנסיונר שהתחייב למזונות גרושתו לכל חייה עתר לביהמ"ש: "טעיתי טעות גסה"
