מפיק סרטים דוקומנטריים הגיש תביעת לשון הרע נגד אנתרופולוג שטען באתר האינטרנט שלו כי הסרט "הקבר האבוד של ישו" הטעה במכוון ובזדון את הציבור, סרסר בתנ"ך ועשה שימוש ציני בזכר השואה לגריפת רווחים. ביהמ"ש: הצגה מגמתית של תיאוריה שנויה במחלוקת מדעית במסגרת סרט לקהל הרחב אינה יכולה להיחשב כהונאה או בדיית עובדות
בית המשפט המחוזי קיבל תביעת לשון הרע שהגיש עיתונאי ומפיק סרטים דוקומנטריים עטור פרסים נגד אנתרופולוג שיצא נגד סרטים וספרים פרי יצירתו שעניינם מערת הקבורה האבודה של ישו. בין היתר, פרסם הנתבע מאמרים באינטרנט שכללו אמירות משמיצות וכן פנה לגורמים המקושרים עם התובע וחברת ההפקות בבעלותו והעלה בפניהם טענות לפיהן התובעים נקטו בזיופים, מצגי שווא, הונאה, ואף עשו שימוש בזכר השואה לצרכי רווח. השופט יעקב שינמן קבע כי גם אם התיאוריות שהועלו בסרטים היו שנויות במחלוקת ואף קלושות מבחינה מדעית, הרי שהנתבע לא הוכיח את אמירותיו, ועל כן הוא יפצה בסך של 636 אלף שקל בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 126 אלף שקל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, שמחה יעקובוביץ, הוא עיתונאי ומפיק של סרטים דוקומנטריים המשודרים ברחבי העולם, בין היתר בערוצי ידועים ומוכרים כמו ערוץ ההיסטוריה, נשיונל ג'יאוגרפיק, ערוץ דיסקברי ועוד. התובעת 2 היא חברת הפקות המצויה בשליטתו של התובע. במהלך השנים, זכו התובעים בפרסים יוקרתיים בגין עבודותיהם ובכלל זה זכה התובע שלוש פעמים בפרס ה"אמי" והתובעת זכתה בפסטיבל הסרטים הארכיאולוגים מטעם המוזיאון להיסטוריה בבריסל שבבלגיה. בשנים האחרונות, עוסקים סרטיו של התובע בנושאים הקשורים לארכיאולוגיה של ראשית ימי הנצרות ותיאוריות לגבי התרחשויות של אירועים הקשורים בין היתר להיסטוריית הנצרות.
הנתבע, יוסף אדוארד זיאס, הוא אנתרופולוג שעבד בעבר ברשות העתיקות, וכן למד ארכיאולוגיה והשתתף בחפירות ארכיאולוגיות רבות. במשך למעלה מעשור, מפעיל זיאס אתר אינטרנט שבו מפורסמים קורות חייו ומאמריו המדעיים וכן מאמרי ביקורת שונים, בהם מאמרים הנוגעים לסרטים שהופקו על ידי התובעים.
עיקר טענות התובעים מופנות כלפי אמירות של הנתבע הנוגעות לסרט בשם "הקבר האבוד של ישו" (בהנחיית המפיק ההוליוודי ג'יימס קמרון), בו הועלתה ההשערה כי במערת קבורה שנמצאה בשכונת תלפיות שבירושלים נקברו ישו ובני משפחתו. אמירות נוספות נגעו לסרט המשך שהופק בעקבותיו, בו נחקרה מערת קבורה נוספת המצויה בסמיכות והוצגו ממצאים לגביהם נטען כי הם מחזקים את התיאוריה שהוצגה בסרט הראשון. טענות נוספות נגעו לאמירות הנתבע לגבי ספרים שהוציא התובע בעקבות שני הסרטים בשיתוף עם פרופסור מאוניברסיטה בצפון קרוליינה שבארה"ב.
לטענת התובעים, הנתבע פרסם את הדברים באינטרנט ואף פנה לגורמים רבים הקשורים עמם כגון רשתות טלוויזיה ואוניברסיטאות, כאשר דבריו כללו השמצות "פרועות" וחסרות שחר. כך, לטענת התובעים, הגדיר אותם הנתבע כמי שמטעים במכוון ובזדון את הציבור, מנצלים את השואה לצורך רווחים וכמי שזייפו, רימו ועשו מניפולציות מכוונות. עוד הוסיפו כי התנהלות זו מלבד היותה לשון הרע אף גרמה להפרת חוזים עימם ועולה כדי שקר מפגיע. בכתב התביעה התבקש בית המשפט לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים בסך של 3.5 מיליון שקל, לאסור עליו לפרסם את המאמרים הפוגעניים הנוגעים לפעילות התובעים וכן להורות לו לפרסם מודעת התנצלות.
השופט יעקב שינמן קיבל את התביעה וקבע כי התובעים הצליחו להצביע על ארבעה מאמרים שנכללו בהם ביטויים שניתן לראות בהם לשון הרע. בתוך כך, הפריד השופט בין אמירות שניתן לראות בהם ביקורת, אולי אף חריפה, על התנהלות התובע ועל סרטיו, לבין ביטויים שאין מנוס מקביעה כי הם מהווים לשון הרע. כך לדוגמה, האשים הנתבע את התובע במרמה, בשוחד ובזיוף וכן בעשיית שימוש ציני בזכר השואה וניסיון להשיג תהילה והון בהתבסס על כך. נקבע, כי אמירות אלו על אדם בכלל ואם הוא יהודי בפרט היא אמירה שעלולה בוודאי להשפיל ולבזות אותו.
נוסף לפרסומים אלו, פנה הנתבע לגורמים שונים בנוגע לפעילותם של התובעים, כגון משלוח מכתב להוצאת ספרים בו העלה הנתבע טענות לפיהן התובעים מבקשים לעשות מניפולציות, לסלף ולהונות את הציבור. עוד פנה הנתבע לגורמים שונים באוניברסיטת צפון קרוליינה, שם עובד הפרופסור שהיה שותף לכתיבת הספרים שיצאו בעקבות הסרטים, וטען שפעולותיהם של התובע והפרופסור עולות כדי מעשים פליליים. לפיכך, נקבע כי הוכחו עשרה פרסומים שנעשו על ידי הנתבע אשר כוללים אמירות לשון הרע. מנגד, נקבע לגבי פרסומים נוספים שלא נכללו בכתב התביעה כי אלו מהווים הרחבת חזית, לרבות ראיון טלוויזיוני שנערך עם הנתבע ופניות שלו ל"נשיונל ג'יאוגרפיק" בהן חזר על טענותיו כלפי התובעים, לרבות כי הם "מסרסרים בתנ"ך".
השופט שינמן קבע כי הנתבע לא הוכיח את דבריו ולא הצליח להציג ראיות המקימות את הגנת אמת בפרסום, שכן אף לא אחת מהדוגמאות שהציג בנוגע לאי דיוקים הקיימים לכאורה בסרטיהם השונים של התובעים אינה עולה כדי זיוף ממצאים, מעשים פליליים או המצאת טענות.
לאותה מסקנה הגיע בית המשפט לגבי האמירות לפיהן התובעים נקטו בפעולות המהוות הונאה ומצג שווא מכוון, וציין כי דובר בהאשמות חמורות מאוד של הונאה, בדיית עובדות, התנהגות פסולה מבחינה אקדמאית וביצוע מזימה לשם גריפת רווחים בגובה של מיליוני דולרים. השופט הדגיש אף אם התיאוריות המוצעות על ידי התובעים אינן מקובלות בעולם המדעי ואף אם הן מופרכות, הרי שיש להביא בחשבון כי התובע אינו חוקר והוא לא פרסם מאמרים מדעיים שקריים ביודעין בניסיון להטעות או להוליך שולל. לשיטתו של השופט, הצגה מגמתית של תיאוריה שנויה במחלוקת או אפילו קלושה מבחינה מדעית במסגרת סרט שנועד לקהל הרחב אינה יכולה להיחשב כהונאה או בדיית עובדות באופן שיקנה לנתבע את הגנת האמת בפרסום. בנוסף, התובעים לא ביצעו גניבה ספרותית, לא זייפו ולא המציאו ממצאים וניסיון להתגונן בטענת "אמת בפרסום" בכדי להצדיק את הדברים החריפים שנאמרו על ידי הנתבע רק משום שהסרט הוצג כדוקומנטרי אינו יכול לעמוד.
אשר להגנת תום הלב, ציין בית המשפט כי התיאוריה המוצעת על ידי התובעים עשויה אמנם להיחשב בידי מומחים כשגויה ואולי אף כמופרכת, אולם אילו היה הנתבע מפרסם מאמרים מדעיים המצביעים על הפגמים הקיימים בתיאוריות אלו ומבקר את ממצאי ומסקנות סרטי התובעים ייתכן בהחלט שהייתה קמה לו הגנה זו. עם זאת, חלק מהפרסומים כלל לא היו אמת והנתבע לא נקט באמצעים סבירים כדי להיווכח האם הם אמת או לא ולכן חזקה כי פרסומים אלו נעשו שלא בתום לב. בנוסף, טענתו כי נעשה ניצול של זכר השואה או הרמיזות כי התובע מונע מאינטרסים כלכליים או כי פעולותיו מהוות "סרסור בתנ"ך" מקימות את החזקה לפיה הפרסום נעשה שלא בתום לב אם הנתבע התכוון לפגוע, כאשר סגנון הביקורת שהעלה הנתבע נגד התובעים מצביעים כי מטרת הפרסום הייתה לפגוע בתובעים.
לסיום שאלת האחריות, קבע בית המשפט כי אף שהצדדים הסכימו לפסוק בתיק לפי העילה הסטטוטורית הקבועה בחוק איסור לשון הרע, הרי שלמעלה מן הצורך יש לקבוע כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו של הנתבע ובין ביטול ההסכמים השונים להקרנת סרטי התובעים, ולכן לא קמה עילת תביעה של "שקר מפגיע" או גרם הפרת חוזה.
ת"א 22138-10-11
