חדשות

בני זוג שהסתבכו בחובות חתמו על הסכם מכר לפיו הם מוכרים את זכויותיהם בבית המגורים ובמינימרקט שבבעלותם לאחרים. ביהמ"ש קיבל את טענתם כי החוזה למכירת הדירה היה למראית עין בלבד, מבלי שלנתבע היתה כל כוונה להעביר אליו את הזכויות בנכס, אולם דחה את התביעה הנוגעת לחנות, שכן לא הוכח שההתקשרות נעשתה בנסיבות של עושק וכפייה

בית המשפט המחוזי ביטל הסכם מכר דירה שנכרת בין בני זוג לאדם נוסף לאחר שהוכח כי מדובר בחוזה למראית עין שכל מטרתו הייתה קבלת הלוואה מהבנק. עם זאת, לא התקבלה טענת בני הזוג לביטול הסכם מכר של חנות שבו נקשרו לאחר שהם לא הצליחו להוכיח כי ההתקשרות בהסכם נעשתה בנסיבות של עושק וכפייה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובעים הם בני זוג שהסתבכו בחובות ובבעלותם בית ומינימרקט. בני הזוג חתמו על הסכם מכר, לפיו הם מוכרים לנתבע את הזכויות בנכסים. בהמשך חתמו בני הזוג על הסכם מכר לפיו הם מוכרים לנתבעת את הזכויות בחנות.

בני הזוג עתרו לסעד הצהרתי לפיו החוזים שנחתמו בינם לבין הנתבעים הם בטלים או ניתנים לביטול. לטענתם, כשהגיעו קרוב למצב של חדלות פירעון, הציע הנתבע הצעת שותפות שמטרתה גיוס כספים על מנת להקים בניין רב קומות וחנויות על הנכס, תוך כדי תפעול המינימרקט במשותף. מאחר שרבצו על הנכס עיקולים שנוצרו עקב חובות לספקים ולבנקים, החליטו השותפים כי תיעשה עסקת מכר למראית עין בלבד לצורך קבלת הלוואה מהבנק. לאחר שהתקבלה ההלוואה, פרץ סכסוך בין הצדדים משהנתבע האשים את בני הזג בגניבת כספים והכשלת עסק המינימרקט. בני הזוג טענו כי המסמך המתיימר להיות הסכם מכר הזכויות בבית הוא הסכם למראית עין, שכן הדירה לא נמסרה מעולם לנתבע והתמורה לא שולמה ועל כן הסכם כזה בטל על פי הוראת סעיף 13 לחוק החוזים.

לגבי החנות טען התובע כי איש השוק האפור שממנו נטל הלוואה הודיע לו כי הנתבע אשר רשם זה מכבר את הזכויות בבית על שמו, החליט למכור לו את הבית. לטענתו, איש השוק האפור אמר לו כי אם לא ימכור לו את הזכויות בחנות הוא יגרום להתמוטטות העסק. עוד נטען כי הנתבעת שקנתה את החנות היא "אשת קש" שמאחוריה עומדים אנשי השוק האפור, והיא אינה יכולה להיחשב כרוכשת בתום לב. על כן, דינו של הסכם מכר הזכויות בחנות להתבטל בשל כפייה, עושק ואי תשלום תמורה.

השופט אשר קולה קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי ממכלול הראיות מתגבשת המסקנה הברורה כי הסכם המכר בין בני הזוג לנתבע היה למראית עין בלבד, כדי שניתן היה להציגו לבנק ובהסתמך עליו לקבל הלוואה. הנתבע, שהיה בעבר חבר המשפחה, ניסה מחד לעזור לבני הזוג לצאת מהחובות, נוכח מצבם הכלכלי הקשה, ומאידך למנף את הנכס שברשותם על מנת להפיק רווחים כלכליים עבורו ועבורם, מבלי שהייתה כל כוונה להעביר את הזכויות בנכס אליו. משהוכח, כי החוזה בין בני הזוג לנתבע הינו למראית עין בלבד, דינו בטלות.

עם זאת, לגבי החנות נקבע כי שאף שהוכח שייאוש כלכלי וחשש ליוו את בני הזוג במעשיהם וכי הנתבעת שימשה "אשת קש" בלבד, עדיין לא הוצגה ראייה בדבר שלילה מוחלטת של יכולת הבחירה של בני הזוג. כאמור, נקבע כי בני הזוג לא הצליחו בהיבט הראייתי להראות בצורה ברורה וחד משמעית כי אולצו לחתום על ההסכם בכפיה ובעושק. למעלה מן הצורך, ועל אף שלא הוכחו המבחנים והתנאים המקימים את עילות העושק והכפייה ציין השופט כי גם בהנחה שאלה היו מתקיימים, עדיין לא היה בכך כדי לסייע לבני הזוג, שכן מי שלא ביטל את ההסכם שאולץ להסכים לו בכפיה או בעושק תוך זמן סביר לאחר תום הכפייה או העושק, אינו יכול לדרוש את ביטולו.

ת"א 115-08