חדשות

בית המשפט העליון הפך את החלטתו הקודמת וקבע ברוב דעות כי אין להרשיע את הצעיר בהריגה, אף שמתקיימים מרבית יסודות העבירה, משיקולי מדיניות התומכים במסקנה כי לא הייתה עליו חובה לצפות את התוצאה הקטלנית: "השמירה על עיקרון קדושת החיים והצורך בהרתעה אינם יכולים ליצור אחריות למעשי הזולת"

הרכב מורחב של שבעה שופטי בית המשפט העליון דן בדיון נוסף בעניינו של צעיר שקיים מרוץ מכוניות לא חוקי עם שניים שנהגו ברכב אחר. במהלך המרוץ, התנגש רכבם של האחרים בקיר והם נהרגו, ולכן התעוררה שאלת הרשעתו בהריגה של נהג הרכב השני. בית המשפט העליון הפך את החלטתו הקודמת וקבע ברוב דעות כי אין להרשיעו בהריגה, שכן למרות התקיימותן של מרבית יסודות העבירה, שיקולי מדיניות תומכים במסקנה כי לא הייתה עליו חובה לצפות את התוצאה הקטלנית. מנגד, סבר המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין בדעת מיעוט כי עצם ההשתתפות במרוץ המכוניות המסוכן מטה במובהק את הכף אל עבר הקביעה שהצפיות האובייקטיבית מתקיימת.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

העותר, שהיה קטין בן 17 בעת האירוע, ערך מספר תחרויות מכוניות עם שניים מעמיתיו לעבודה (שהיו בגירים), תמורת פרס כספי לזוכה. לאחר ששתי תחרויות בין השלושה לא הוכרעו, ערכו אלו תחרות נוספת, במהלכה נהג העותר במכוניתו והשניים האחרים ברכב שני. שני הרכבים נסעו במהירות של כ-160 קמ"ש, אולם לקראת סוף התחרות איבד הנהג ברכב השני את השליטה ברכבו בשל המהירות המופרזת, עלה הרכב על אי תנועה, עף באוויר, פגע בעמוד תאורה ובלוח מודעות ולבסוף הוטח בקיר. כתוצאה מהתאונה, נהרגו שני הנוסעים ברכב.

בבית המשפט המחוזי לנוער הורשע העותר בעבירות של סיכון אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח אולם זוכה מעבירת ההריגה. זאת, לאחר שנקבע כי איבוד השליטה על הרכב היה אמנם במסגרת המרוץ ולא לאחר סיומו, אולם לא התקיים קשר סיבתי משפטי בין הנהיגה המהירה והפרועה במהלך המרוץ לבין התאונה לצורך הרשעה בעבירת ההריגה. בגזר הדין, נידון העותר לשנת מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי ושלילת רישיון נהיגה למשך 12 שנים.

המדינה ערערה לבית המשפט העליון על זיכויו של העותר מהריגה, ובית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי חובה על נהג המשתתף במרוץ מכוניות בלתי חוקי לצפות את אפשרות מותו של אחד המשתתפים או של משתמש תמים בדרך. זאת, בין היתר לאור הסיכון הטמון במרוצים מסוג זה, הצורך בהרתעה מהם, ועל אף האוטונומיה של המשתתפים. לאור האמור, החמיר בית המשפט בעונשו של העותר ל- 16 חודשי מאסר.

עיקר ההרתעה הוא בעונש

בדיון הנוסף, ביטל נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס את הרשעתו של העותר בעבירת ההריגה, וקבע כי עצם ההסכמה להתחרות במרוץ לא יצרה סיכון בפני עצמה אלא רק אפשרה אותו, שכן מרגע פתיחת המרוץ ועד לתאונה הקטלנית היו המנוחים אחראים בלעדיים ליצירת הסיכון שהביא למותם. משכך, הטלת אחריות בגין עבירת ההריגה על מי שרק אפשר לאחר ליצור סיכון תהווה, לדעת גרוניס, יצירת חובה "מעין פטרנליסטית" על אדם למנוע לקיחת סיכונים מצד חברו.

שיקול נוסף שנמנה היה הצורך בהרתעה מפני השתתפות במרוצי מכוניות מחתרתיים שאותם הגדיר גרוניס כ"רעה חולה". לשיטתו, ארגז הכלים שהפקיד המחוקק הישראלי בידיו של בית המשפט מאפשר להתמודד באופן יעיל עם תופעת מרוצי המכוניות מבלי להידרש לעבירת ההריגה, בין היתר בשים לב לכך שהעונש המרבי בעבירת סיכון חיי אדם שבה הורשע המערער זהה לעונש המרבי בעבירת ההריגה – 20 שנות מאסר. עוד צוין כי לעניין ההרתעה יש חשיבות גדולה יותר למידת העונש המושת מאשר לזהותה של העבירה המסוימת שבה מורשע הנאשם, אף שאין לפסול מצבים בהם עבירת ההריגה תהווה הכלי היחיד ליצירת הרתעה משמעותית בגין מעשה או מחדל מסוימים. שיקול אחרון שמנה גרוניס היה רוחב יריעתה של עבירת ההריגה, החובקת בגדרה קשת מקרים שיכולים להיות רחוקים מאד האחד ממשנהו, עניין המחייב לנקוט משנה זהירות בקביעת המקרים שנופלים בגדרה של העבירה.

רכיב הסיכון מטה את הכף

בסיכומו של דבר, קבע הנשיא בדימוס כי כאשר בוחנים את המקרה דנן במבט על, לא היה מקום להרשיע את העותר בעבירה של הריגה שכן גם אם מקבלים שהוא צפה את האפשרות של תוצאה קטלנית עקב מרוץ המכוניות, הרי שאין לומר כי היה עליו לצפות את התוצאה. עם זאת, העובדות שנתבררו בהחלט מצדיקות כי העותר יורשע בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה תוך השבתו על כנו של העונש שנגזר בבית המשפט המחוזי.

לדעה זו הצטרפו מרבית שופטי ההרכב. הנשיאה מרים נאור הסכימה כי ייחוס אחריות לעותר לתוצאת המוות אינה מבחינה די הצורך בין קשר סיבתי עובדתי ובין קשר סיבתי משפטי והוסיפה כי השמירה על עיקרון קדושת החיים והצורך בהרתעה אינם יכולים לדעתה ליצור אחריות למעשי הזולת. השופט ג'ובראן הוסיף לעניין שיקול ההרתעה כי בעידן החוקתי שבו אנו נמצאים עדיף לייחס לעושה אחריות פלילית ההולמת את אשמתו ושאינה משתמשת בו לצרכים חיצוניים של הרתעה או של תועלת. זאת, על בסיס התפיסה החוקתית הבסיסית של כבוד האדם שלפיה אין להשתמש באדם כאמצעי או כאובייקט. עוד הצטרפו לדעת הרוב השופטים אסתר חיות, חנן מלצר וניל הנדל אשר הוסיף את השקפתו לעניין נושא האוטונומיה של המנוחים.

מנגד, ניצב בדעת מיעוט המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, אשר היה חלק מההרכב בפסק הדין מושא הדיון הנוסף. השופט רובינשטיין הסכים עם מרבית ניתוחו של הנשיא גרוניס בעניין יסודותיה של עבירת ההריגה והתקיימותם במקרה זה, אך ציין כי עיקר המחלוקת הוא בשאלה האם צריך היה העותר לצפות את מות המנוחים. לשיטתו, הבחינה הערכית היא זו המובילה למסקנה כי כאשר נקט אדם בפעילות מסוכנת ובלתי חוקית, וצפה בפועל כי כתוצאה ממנה ייגרם מותו של אדם אחר – ככלל די יהא בכך לקבוע כי צריך היה לצפות את תוצאות מעשיו.

עוד הוסיף רובינשטיין כי יש להעניק משמעות ממשית לטיב הסיכון הנגרם ולקהל כלפיו הוא מכוון. כך, בעצם ההשתתפות במרוץ המכוניות המסוכן סיכנו העותר והמנוחים הן את חייהם שלהם והן את חיי משתמשי הדרך השונים ודי בכך לקבוע כי רכיב הסיכון מטה במובהק את הכף אל עבר הקביעה שהצפיות האובייקטיבית מתקיימת. כן הדגיש כי הערך המוגן בבסיס עבירת ההריגה הוא קדושת החיים וכי הפגם המוסרי שנפל באופן בו פעל העותר הולם את עבירת ההריגה יותר מאשר את עבירת גרימת סיכון בנתיב תחבורה.

לסיום ציין המשנה רובינשטיין כי המחוקק הישראלי אכן לא עשה עדיין חסד עם בתי המשפט בכך שתחם את עבירות גרימת המוות לשלוש בלבד, אלא שעניין זה אינו מוציא מתחולת עבירות ההמתה הקיימות את מי שגרמו במעשיהם למותם של אחרים כמו במקרה זה, אלא מביאה כאשר הדבר נדרש להתחשבות בשלב גזירת העונש.

דנ"פ  404/13

לקריאה נוספת, ראו:

שני נהגים ערכו מרוץ מכוניות – אחד איבד שליטה והתנגש בקיר, השני הורשע בהריגתו