חדשות

תשלום הקצבה הופסק על פי החוק לאחר שהגרוש החל לרצות עונש מאסר של 20 שנה בגין רצח וחבלה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש קבע על אף ההסכם בין הצדדים, המעניק לעותרת זכות לקבלת מחצית מקצבת הפרישה של בעלה לשעבר, זכאות זו אינה עומדת לה במישור היחסים בינה לבין צה"ל, אלא כפופה לזכותו של הגרוש ונובעת ממנה

בג"ץ דחה עתירה שהגישה אישה על החלטת הממונה על תשלום הגמלאות בצבא שלא להמשיך ולהעביר לידה חלק מקצבת הפרישה של הגרוש שלה, גמלאי צה"ל שתשלום הקצבה המגיעה לו הופסק נוכח עונש מאסר בפועל שהוא מרצה בעקבות הרשעתו ברצח. הרכב השופטים קבע כי זכותה של העותרת לכספים עומדת לה במישור יחסיה מול הגרוש ולא מול הממונה, וכי אין לראותה כמי שהבעל "חייב בפרנסתה" לצורך שימוש בסמכות להורות אחרת.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

העותרת נישאה באמצע שנות השבעים לגמלאי צה"ל ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים שכיום הם בגירים. לימים, הורשע הבעל ברצח וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחל לרצות עונש מאסר בפועל של 20 שנים. עם מאסרו הפסיק הממונה על הגמלאות בצה"ל (המשיב) את תשלום קצבת הפרישה לבעל, נוכח הוראתו של סעיף 61 לחוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) לפיו "נמצא אדם במאסר לפי פסק דין של בית משפט מוסמך שדן אותו למאסר של שלושה חדשים או יותר – לא תשולם לו כל קצבה בעד הזמן שהוא במאסר".

בעקבות האמור, פנתה העותרת לממונה על הגמלאות בבקשה כי יעשה שימוש בסמכותו מכוח סעיף 65(א) לחוק ויורה על המשך העברת קצבתו של הבעל לידיה. המשיב דחה את הבקשה ולכן הגישה העותרת ערעור לוועדה מוסמכת אשר המליצה למשיב לשקול תשלום קצבה לעותרת למשך פרק זמן מסוים ובשיעור שאיננו בהכרח סכום הקצבה המלא. בעקבות זאת, החליט המשיב לשלם לעותרת קצבה חודשית בסך 3,000 שקל למשך שנה, ובהמשך האריך את החלטתו שלוש פעמים.

במקביל, התגרשו העותרת ובעלה והגיעו להסדר פשרה לפיו ישלם הבעל לעותרת מזונות עבור הבת עד לסיום לימודיה התיכוניים. בהמשך הושג בין השניים הסכם פשרה נוסף שבו נקבע בין היתר כי יינתן פסק דין הצהרתי לגבי זכאותה של העותרת למחצית הפנסיה התקציבית של הבעל מצה"ל, וכי זכות זו תעמוד בפני עצמה ולא תושפע מהתנהגותו. שני ההסכמים קיבלו תוקף.

יצירת חיוב יש מאין

לקראת תום שנת 2004 הודיע המשיב לעותרת כי הוחלט להפסיק לה את תשלום הקצבה ששולמה לה עד כה, ובמקום זאת להעביר לה סכום חודשי שיוגדר כמזונות עבור הבת עד למועד בו צפויה הייתה לסיים את לימודיה התיכוניים. בעקבות זאת חודש הדיון בערעור העותרת בפני ועדת הערעור שנותר תלוי ועומד.

בין לבין, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"מ 10916/03 (צה"ל נ' פלונית) ולאחריו ניתנה החלטת הועדה, אשר קבעה בהתבסס על פסק הדין כי אין לעותרת זכות מול המשיב לקבלת גמלתו של הבעל, כולה או חלקה. ועדת הערעור אף דחתה את בקשת העותרת לקבל מזונות עבור הבת עד לסיום שירותה הצבאי או לתשלום רטרואקטיבי של המזונות.

לאחר דחיית הערעור התקבל בכנסת החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, הקובע כי בן זוג לשעבר יהיה זכאי לחלק מקצבת הפרישה של הזכאי לקצבה, אם ניתן פסק דין לחלוקת החיסכון הפנסיוני וזה נרשם אצל הגוף המשלם.

השופט חנן מלצר דחה את העתירה נגד החלטת הממונה על הגמלאות וקבע כי זכאותה של העותרת למחצית מהגימלה עומדת לה במישור יחסיה מול הבעל, ואינה עומדת לה במישור היחסים בינה לבין צה"ל אלא כפופה לזכאותו של הגרוש עצמו ונובעת ממנה. העובדה שהעותרת אינה יכולה להיפרע מבעלה לשעבר אלא רק מצה"ל אינה משפיעה על זכותה, שכן העובדה שחייב פלוני אינו מסוגל לפרוע את חובו כלפי נושה אלמוני אינה יכולה להצמיח כל זכות של אלמוני אל מול גורם שלישי. משכך, גם אם ההסכמה בין בני הזוג קיבלה תוקף של פסק דין – אין לה נפקות ביחס לחיובים במישור היחסים שבין המשיב לבין העותרת ולא ניתן ליצור "יש מאין" מבחינה זו.

עוד הוסיף השופט כי גם חקיקת החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו ותיקונו של חוק שירות הקבע גמלאות בהתאם – מעידים אף הם כי במועדים הרלוונטיים לעתירה הדין לא הכיר בקיומה של זכות עצמאית של בת זוגו לשעבר של הגמלאי לקבל את חלקה בקצבת הפרישה שלו.

סעד מן הצדק יינתן במשורה

מעבר לצורך, ועל אף שהעותרת לא טענה לכך, נדרש בית המשפט לאפשרות כי היה על המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 65(א) לחוק, הקובע כי כל אימת שנשללה מאדם זכות לגמלה או הופסק לו תשלומה רשאים הרמטכ"ל או הממונה להורות שתשולם למי שאותו אדם "חייב בפרנסתם". לדעת בית המשפט, ניתן להניח שעיקר הכוונה במונח "חייב בפרנסתם" מתייחס מטבעם של דברים בעיקר לילדיו הקטינים של הזכאי או בת זוג עמה הוא מנהל משק בית משותף, אך קשה להגיע למסקנה כי אף לאחר שהעותרת ובעלה התגרשו וחילקו ביניהם את הרכוש המשותף – עדיין ניתן לראות בבעל כמי שחייב היה בפרנסתה של העותרת. לכלל האמור, הוסיף בית המשפט את היקפם המצומצם ביותר של המקרים שבהם יעניק בג"ץ "סעד מן הצדק" ואת היקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית על החלטות המשיב בנסיבות שכאלו.

לבסוף, דחה בית המשפט את העתירה גם בנוגע לסוגיית תשלום מזונות הבת עד לתום שירותה הצבאי, נוכח לשונו של סעיף 62 לחוק הקובע כי כל עוד אין בפני המשיב פסק דין של ערכאה מוסמכת המחייב אותו להעביר את זכאותו של גמלאי לאדם אחר לצורך תשלום מזונות – לא ניתן להעביר זכאות זו בשום דרך. זאת ועוד, ממילא אין בנסיבות העתירה מקום להורות כן בהסתמך על העובדה שהמשיב העביר לידי העותרת סכומי כסף עודפים ניכרים שחלקם הועברו בטעות, ושערכם עולה באופן משמעותי על חיובו הנטען של המשיב במזונות ביחס לתקופת שירותה הצבאי של הבת.

בג"ץ 8347/09