הרכב מורכב בראשות הנשיא בדימוס אשר גרוניס, שדן בביטול הרשעתה של חברת נמלי ישראל בעבירות של הטלת פסולת לים, קבע כי הדין המצוי והמנגנונים הפועלים מכוחו אינם מאפשרים להעמיד תאגיד במבחן או לחייבו בצו של"צ, המהווים אמצעי ענישה בעל מימד ערכי חינוכי, הנתפר למידותיו של בן אנוש
הרכב מורחב של שבעה שופטי בית המשפט העליון דן בדיון נוסף בשאלת דרכי הענישה שיחולו על תאגיד שבית המשפט נמנע מהרשעתו על אף שביצע עבירה פלילית. בדעת רוב קבעו שופטי ההרכב, בראשות הנשיא בדימוס אשר גרוניס, כי ניתן להטיל על תאגיד שלא הורשע התחייבות בלבד להימנע מעבירה או בתוספת חיוב בפיצוי, וכי אין אפשרות על פי הדין הקיים להטיל על תאגיד צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, בין אם הורשע ובין אם לאו – עניין הדורש תיקון החוק.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הדיון בסוגיה התעורר בעניינה של חברת נמלי ישראל, אשר קיבלה במהלך פעילותה היתר להטלת פסולת בים במסגרת עבודות תשתית להרחבת נמל חיפה. באחד הימים נצפתה דוברה השייכת לחברה כשהיא מטילה פסולת מאתר הפרויקט בניגוד לתנאי ההיתר, דבר שיצר כתם גדול במי הים הסמוכים לפתחו של נמל חיפה. בעקבות האמור, הוגש נגד החברה ושלושה נושאי משרה בה כתב אישום בגין הטלת פסולת ללא היתר, עבירה לפי החוק למניעת זיהום הים (הטלת פסולת).
במסגרת הסדר טיעון נמחקו שלושת נושאי המשרה מכתב האישום, והחברה הודתה במיוחס לה. בבואו להכריע את הדין, התלבט בית משפט השלום בשאלה האם ניתן באופן עקרוני ומעשי שלא להרשיע תאגיד כאשר הקושי בהקשר זה היה שאי הרשעה מחייבת על פניה הטלת מבחן או שירות לתועלת הציבור (של"צ), דברים שכפשוטם אינם הולמים תאגיד. בית המשפט סבר כי עקרונית ניתן שלא להרשיע תאגיד שנמצא אחראי בפלילים, כשם שניתן לא להרשיע נאשם בשר ודם, וכי אין מניעה להטלת צו של"צ או צו מבחן על תאגיד וכן לערוך לו תסקיר שירות מבחן. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי אין להרשיע את החברה אף שנמצא כי היא אחראית בפלילים ולכן היא חויבה לשלם פיצוי בסך 100 אלף שקל לטובת הקרן לשמירת הניקיון, ולחתום על התחייבות על סך 185 אלף שקל להימנע מעבירות דומות במשך שנה.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה על פסק הדין, וקבע כי מקום שתאגיד נמצא אחראי בפלילים, אין הדין מאפשר שלא להרשיעו, מאחר שאי הרשעה מחייבת הטלת צו מבחן או של"צ המחייבים עריכת תסקיר, ואין בדין מנגנון המאפשר זאת לגבי תאגיד. טעם נוסף היה שהטלת אחריות פלילית על תאגידים מתחייבת גם משיקולי מדיניות ומגמת הפסיקה. על כן הורשעה החברה במיוחס לה וכפועל יוצא מהות התשלום בו חויבה שונתה מפיצוי לקנס ותקופת ההתחייבות הוארכה.
היעדר הכשרה בתחום ענישת התאגידים
על פסק הדין האמור הגישה החברה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וזה קיבל את הבקשה ואת הערעור לגופו, בסברו כי אין מניעה עקרונית או מעשית להחיל את האמצעים המתחייבים מאי הרשעה (תסקיר ושל"צ) על תאגידים כשם שהם מוחלים על אדם בשר ודם, וכי הדבר יתאפשר מקום בו היחס בין העבירה לבין הפגיעה שהרשעה בפלילים עלולה להסב לתאגיד יצדיק שלא להרשיעו בדין.
העניין הגיע לדיון נוסף בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון, שדן בתוצאותיה של אי ההרשעה ובשאלה העקרונית בדבר דרכי הענישה החלות על תאגיד. הנשיא בדימוס אשר גרוניס קבע כי אין אפשרות על פי הדין הקיים להטיל על תאגיד צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, בין אם הורשע ובין אם לאו. גרוניס ציין כי לשון הדין אינה מבחינה במפורש בין תאגיד לבין בן אנוש וכי כל אחת מדרכי הענישה מבטאת נקודת איזון שונה בין מטרות הענישה העיקריות: הגמול, השיקום, ההגנה על שלום הציבור וההרתעה. לשיטתו של גרוניס, הפרשנות הראויה של הוראות הדין מובילה למסקנה כי אין חובה על בית המשפט להטיל צו שירות לתועלת הציבור או צו מבחן על נאשם שנמצא אחראי לעבירה אך לא הורשע בה ולכן רשאי הוא להטיל התחייבות להימנע מעבירה כעונש יחיד בצד אי ההרשעה, לצד פיצוי או בלעדיו. מסקנה פרשנית זו אינה מושפעת ממיהות הנאשם ועל כן היא יפה הן לתאגידים והן לבני אנוש.
עם זאת, בנוגע לשאלה האם כלל עומדת לבית המשפט האפשרות להטיל על תאגיד צו של"צ וצו מבחן השיב גרוניס בשלילה. לדבריו, ענישה באמצעות צו של"צ או צו מבחן היא אמצעי פרסונלי בעל מימד ערכי-חינוכי ולכן ישנה חשיבות לכך שהעובר על החוק יבצעם בעצמו ולא באמצעות אחרים – אורגני התאגיד ועובדיו. בנוסף, מדובר בענישה לא מדויקת שעשויה להיות רחבה יתר על המידה ולהתערב שלא לצורך בענייניו הפנימיים ובפעילותו העסקית של התאגיד.
עוד ציין גרוניס על אף המחלוקת בין הגישות השונות בעניין זה, הדין המצוי והמנגנונים הפועלים מכוחו אינם מאפשרים להעמיד תאגיד במבחן או לחייבו בצו שירות לתועלת הציבור. עיון בהוראות הדין המסדירות ענישה באמצעות צו מבחן וצו שירות לתועלת הציבור אינו מותיר מקום לספק כי הן נתפרו למידותיו של בן אנוש וכי יהיה זה בלתי מעשי לנסות להתאימן במהלך שיפוטי לנאשם שהוא תאגיד. עוד הוסיף הנשיא כי לשיטתו שירות המבחן אף לא יוכל לגשר על הפער הנובע מהיעדר ההכשרה בתחום ענישת התאגידים על ידי היוועצות והסתייעות בגורמים בעלי מומחיות רלוונטית, היות ולקציני המבחן אין הכשרה מתאימה לטיפול בנאשמים-תאגידים ואין זה ראוי כי יבצעו את התפקיד שהוטל עליהם על פי דין באמצעות אחר. לפיכך, יש להותיר למחוקק את משימת עיצוב מנגנוני הענישה המתאימים לתאגידים במסגרת הדין הפלילי, שכן מדובר בהכרעות ערכיות הדורשות תהליך גיבוש מדיניות מסודר והדבר כרוך בהיבטים אופרטיביים ותקציביים משמעותיים.
פרשנות מרחיבה ויצירתית
למסקנה זו הצטרפו מרבית שופטי ההרכב. השופטת חיות הוסיפה כי לשיטתה, בהינתן המצב המשפטי האמור, מן הראוי ככל הניתן ובהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין שלא להיחפז להסדרי טיעון הפוטרים כליל מאחריות פלילית את נושאי המשרה בתאגיד בשל מעורבותם במעשים נושאי האישום. לדעת השופטת, על נושאי משרה אלה, להבדיל מהתאגיד, אין מניעה להטיל צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור אם יועמדו לדין וככל שימצא כי ביצעו את העבירה שיוחסה להם, גם אם יוחלט שלא להרשיעם. להערה זו הצטרף אף הנשיא גרוניס בשולי פסק דינו וציין כי ככלל ראוי להימנע ממתן "פטור" לנושאי המשרה תוך נקיטת צעדים פליליים נגד התאגיד בלבד. זאת, שכן הטלת אחריות על נושאי המשרה בתאגיד במקרים המתאימים תתרום למימוש תכליות ההרתעה והכוונת ההתנהגות של המשפט הפלילי ותבהיר למקבלי ההחלטות בתאגידים כי הם עלולים לשלם מחיר אישי על עבירות שביצעו בחסות המסך התאגידי. עם זאת, הסכים גרוניס כי לא בכל עבירה יהיה מוצדק להטיל אחריות אף על נושאי המשרה בצד התאגיד וכי יש ליתן משקל לשיקולים שונים.
מנגד, נותרו השופטים דנציגר והמשנה לנשיאה רובינשטיין בדעת מיעוט. לדעת רובינשטיין, הטלת של"צ ומבחן על תאגידים הם דברים המתיישבים עם הדין הקיים, שאין בו כל מניעה לכך. לשיטתו, חשיבה "יצירתית" רק מעט תאפשר להתאים את האמצעים המוחלים על בן אנוש גם על תאגיד ובדרך זו תושג תועלת לציבור ויש בה רעננות ו"יציאה מן הקופסה". מנגד, הליכה על פי דעת הרוב עלולה להוביל ,לדעת רובינשטיין, להחמצת אפשרות להרחבת קשת האמצעים בענישה של תאגידים ואפשרות לשינוי חברתי על ידי פרשנות מרחיבה ויצירתית במקצת.
אף השופט דנציגר הצטרף לדעת המיעוט וציין כי מדובר בהזדמנות ייחודית שנקרתה לפתחו של בית המשפט להרחיב את אמצעי הענישה שניתן להשית על תאגידים, בדרך של פרשנות יצירתית של הדין הקיים והתאמתו לשינויים שאותם עוברת החברה המודרנית. לדעת דנציגר, אפשרות הטלת צו מבחן וצו שירות לתועלת הציבור על תאגיד משרתת את התכליות המוכרות של דיני הענישה ויהיה בה, במקרים המתאימים, כדי לספק מענה עונשי מחנך, הולם ומתאים מאין כמוהו שיעשיר את "סל הכלים" העומד לרשותו של בית המשפט דווקא בימים שבהם מתקיימות חדשות לבקרים עבירות המבוצעות על ידי תאגידים בתחום איכות הסביבה.
לקריאה נוספת, ראו:
במקום הרשעה: ביהמ"ש העליון הטיל על חברת נמלי ישראל צו מבחן ועבודות שירות
