חדשות

בית המשפט המחוזי קבע בדעת רוב כי בחינת הניהול הכלכלי המשותף של בני הזוג צריכה להיעשות בהתאם לנסיבות של זוג צעיר בתחילת דרכו. על כן, העובדה שבני הזוג – חייל וסטודנטית שהתגוררו בדירת חדר – לא ביצעו ולא יכלו להרשות לעצמם לבצע רכישות משותפות מרובות של נכסים או ציוד אינה שוללת את העובדה שבאמצעיהם הצנועים ניהלו משק בית משותף

בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהגישה ארוסתו של חייל צה"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה על החלטה שלא להכיר בה כידועה בציבור שלו וכמי שזכאית לתגמולים ממשרד הביטחון. השופט יגאל גריל קבע כי חרף קביעת ועדת הערעורים לפיה המערערת לא הוכיחה ניהול כלכלי משותף בינה ובין המנוח – הרי שיש לבחון את עניינם בהתאם לנסיבות של זוג צעיר בתחילת דרכו וכי התשתית העובדתית שהונחה בפני הוועדה מצביעה על האינדיקציות הנדרשות על מנת להכיר בבני הזוג כ"ידועים בציבור".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המערערת הכירה את בן זוגה, אסף נמר ז"ל, באמצעות מכר משותף בעת ששהתה בטיול באוסטרליה והוא חי שם יחד עם משפחתו. מאחר שהמנוח התעתד לעלות ארצה ולהתנדב לשירות קרבי בצה"ל, תכננו השניים להפגש לכשיגיע ארצה. טרם הגעתו לארץ, שכרה המערערת דירה בתל אביב ובהמשך נסעה לארה"ב במסגרת לימודי הדוקטורט שלה. בין לבין, עלה המנוח ארצה, ועד שובה של המערערת מארה"ב התגורר בבית דודתו ועבד לפרנסתו באזור חיפה. עם שובה של המערערת מארה"ב, נפגשו השניים מידי סוף שבוע בדירתה בתל אביב. במהלך החודשים הבאים התהדק הקשר בין השניים, או אז פרש המנוח מעבודתו והחל להעביר את חפציו לדירה בתל אביב, וכאשר המערערת שבה ונסעה לארה"ב במסגרת לימודיה דאג לכל הסידורים הנחוצים בקשר למגורים בדירה לרבות עדכון כתובתו בבנק, בחברת האשראי ובחברת הסלולר.

לטענת המערערת, החל מתקופה זו התגוררו השניים יחדיו בדירה בתל אביב וניהלו מערכת יחסים זוגית יציבה ואוהבת, במסגרתה התגוררו יחד, יצאו יחד לאירועים משפחתיים ולטיולים ותמכו אחד בשנייה בעת הצורך. גם במשך תקופת שירותו הצבאי של המנוח נמצאו בני הזוג יחדיו, הן בדירה בתל אביב והן בבתי משפחותיהם. עוד טענה המערערת, כי השניים התייחסו להכנסותיהם והוצאותיהם כמשותפים וניהלו תקציב משותף בהתאם לצרכי כל אחד מהם, וכי המנוח אף העניק לה טבעת אירוסין והשניים תכננו להינשא לאחר שחרורו מהצבא. ביולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, נהרג המנוח בקרב בבינת' ג'ביל.

קצין התגמולים דחה את תביעת המערערת להכיר בה כ"ידועה בציבור" של המנוח, בנימוק שהיא אינה עומדת בהגדרה של "בן משפחה" לפי סעיף 1(א) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום). לשיטתו, המנוח והמערערת לא הציגו עצמם כמו בעל ואישה, אף אחד לא ראה אותם ככאלו ויחסיהם היו יחסי חברות גרידא ולכן אין להכיר במערערת כזכאית לזכויות בני משפחה לפי החוק. בהמשך, דחה בית משפט השלום בשבתו כוועדה לפי החוק את הערעור שהגישה המערערת. נקבע, כי למרות שהמערערת הוכיחה מגורים משותפים עם המנוח וחיי אישות שהושתתו על יחסי חיבה ואהבה – לא הוכיחה ניהול כלכלי משותף ונראה כי כל אחד מבני הזוג שמר על נפרדות כלכלית מוחלטת.

שופטי בית המשפט המחוזי, יגאל גריל, בטינה טאובר ויעל וילנר, קיבלו בדעת רוב את ערעורה של בת הזוג. בין היתר צוין כי המערערת פנתה לבעל הדירה וביקשה לרשום את החוזה גם על שם בן זוגה, אולם בעל הדירה סירב לכך נוכח הערבויות שהיא העמידה לרשותו בעת חתימת חוזה השכירות. אשר לטענת הוועדה לפיה לא עלה בידי המערערת להצביע על שיתוף כלכלי בכל הנוגע ל"אכילה, שתיה, הלבשה ושאר הוצאות הזוג", קבע בית המשפט כי מעדויות אמה של המערערת, חברתה, אמו של המנוח ועוד – עלה כי השניים היו נושאים בהוצאות המשותפות יחד, לרבות קניות מצרכים, בגדים, סדינים, וחשבונות. אשר לטענה כי למערערת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף והמנוח לא יכול היה לעשות שימוש בכרטיס האשראי של המערערת, התרשם בית המשפט כי כשהתעורר צורך לשלם חשבון חשמל שעה שהמערערת הייתה בארצות הברית, העמידה לרשות המנוח את השימוש בכרטיס האשראי שלה, דבר המצביע על אמונה במנוח ועל כך שבני הזוג נהגו בשיתוף כלכלי מלא.

עוד הוסיף בית המשפט בעניין זה כי כל מקרה חייב להיבחן לפי נסיבותיו הספציפיות ולא ניתן להסיק מסקנות זהות בעניינו של זוג מבוגר, כשכל אחד מבני הזוג כבר ביסס את מעמדו בחיים, למקרה של בני זוג צעירים. בהקשר זה, סברו השופטים גריל וטאובר כי ברור שבני הזוג – חייל וסטודנטית שהתגוררו בדירת חדר – לא ביצעו ולא יכלו להרשות לעצמם לבצע רכישות משותפות מרובות של נכסים או ציוד ולכן היקף הרכישות המצומצם אינו שולל את העובדה שבאמצעיהם הצנועים ניהלו משק בית משותף. גם בעובדה שהמנוח לא רשם את המערערת כמוטבת בתכניות החיסכון שלו וכן בביטוח שנערך לו בצה"ל לא ראה בית המשפט כמצביעה על הפרדה רכושית בין השניים. עוד סבר בית המשפט כי גם ההתנהלות בתקופה שבסמוך לאחר נפילת המנוח מעידה על מהות ועוצמת הקשר שבין המערערת לבין המנוח, ועל כך שהמערערת ראתה בו את בן זוגה לחיים. לאור האמור, קבעו השופטים כי התשתית העובדתית שהונחה בפני הוועדה מצביעה על האינדיקציות הנדרשות על מנת להכיר בבני הזוג כ"ידועים בציבור".

מנגד, נותרה השופטת יעל וילנר בדעת מיעוט. לשיטתה, האבחנה בין בני זוג המתגוררים יחדיו כחברים לבין בני זוג שהם ידועים בציבור צריכה להיעשות מתוך נקודת מבט סובייקטיבית של בני הזוג עצמם - כיצד בחרו הם לחיות את חייהם. זאת, כמשתקף מראיות חיצוניות ממשיות המבטאות רצון להתקשר בקשר מחייב של זכויות וחובות משפטיות כשל בני זוג נשואים, כאשר כל מקרה ייבחן לנסיבותיו תוך שימוש במבחן השכל הישר וההיגיון. לגופו של עניין, סברה השופטת וילנר כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הניחה תשתית ראייתית מספקת בפני הוועדה ממנה ניתן להסיק כי אומד דעתם של הצדדים היה "ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין". כך, לא הומצאו על ידי המערערת כל ראיות כי בני הזוג נהגו האחד בכספי השני כמנהג בעלים וכי הלכה למעשה לא הייתה הפרדה רכושית ביניהם, לא הוכחה כוונת שיתוף בחובות ובזכויות הדדיות וכלפי צד ג', כך שלא ברורה תרומתו של כל צד למאמץ המשותף. כמו כן, לא הוכח שימוש במשאבים שאוחדו יחדיו לצורכי חייהם המשותפים של בני הזוג ונראה כי כל אחד מהם שמר על הפרדה רכושית מוחלטת.

ע"ו 9494-04-14