חדשות

ביהמ"ש קבע כי יש לראות בשטר התנאים שנחתם בעת האירוסים מסמך משפטי מחייב, על אף העובדה כי האם, המחזיקה במחצית מהזכויות בדירה, לא קראה אותו ולא חתמה עליו. עם זאת, מהתנהגותם של הצדדים עולה כי אלו גיבשו הלכה למעשה הסכמה חדשה, לפיה הזוג הצעיר יהיה זכאי לדמי השכירות המתקבלים מהדירה אך לא יקבל את הזכויות בה

בית המשפט לענייני משפחה קיבל בחלקה תביעת זוג להכיר בהתחייבות הורי הבעל לתת להם את הדירה הנמצאת בקומה השנייה של ביתם, שניתנה במעמד ה"וורט" שנערך עם אירוסיהם. השופטת ורד שביט פינקלשטיין קבעה כי אף שיש לראות ב"וורט" כמסמך משפטי מחייב, אין להורות להורים להעביר לידי הזוג את הדירה אלא יש לחייבם בהעברת דמי השכירות המתקבלים ממנה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

כמקובל בחוגים מסוימים בחברה החרדית, שאליה משתייכים הצדדים, נערך עם אירוסי בני הזוג מפגש בין ההורים אשר כלל חתימה על שטר תנאים הקובע את התחייבות הצדדים לסייע לזוג הצעיר. במקרה זה, כלל הוורט התייחסות לדירה בקומה השנייה שבבית הורי החתן. על טיבה של ההתחייבות נסבה המחלוקת בין הצדדים, כאשר לטענת בני הזוג, מדובר בהתחייבות מצד הורי החתן לתת להם את הדירה במתנה, ולטענת ההורים, מדובר בהתחייבות לסייע לזוג במגורים בדירה לתקופה מוגבלת.

בני הזוג עתרו לאכוף את שטר התנאים ולחייב את ההורים להעביר לידיהם את הדירה או לחילופין לשלם להם את שוויה. מנגד, עתרו ההורים לסילוק ידם של הזוג מהדירה.

לטענת התובעים, יש לראות בוורט ובהתחייבות ההורים המפורשת בו כמסמך משפטי מחייב לכל דבר ועניין, הן על פי ההלכה היהודית והן על פי הדין האזרחי, בהיותו עסקה במקרקעין ולחילופין התחייבות למתנה במקרקעין. עוד טענו בני הזוג כי לאורך השנים נעשו פניות מצדם למימוש ההתחייבות ולקבלת הדירה, אך אלו נדחו על ידי ההורים בתואנות שונות.

ההורים הכחישו מנגד את היותו של הוורט מסמך מחייב ובפרט ציינו כי הוא אינו בהיר ומנוסח בצורה לאקונית, כך שהוא חסר את יסודות גמירות הדעת והמסוימות הדרושים ליצירת חוזה. לטענתם, כוונתו היחידה של האב אשר חתם על שטר התנאים היתה לאפשר לזוג הצעיר, שהיה מצוי בתחילת דרכו, זכות מגורים בדירה בלבד. עוד נטען כי האם, אשר מחצית מהזכויות בדירה שייכות לה, אינה חתומה על הוורט ואף לא יכלה להביע את התנגדותה לאמור בו שכן היא לא קראה אותו והכתוב בו כלל לא נמסר לה.

השופטת ורד שביט פינקלשטיין קיבלה את התביעות בחלקן וציינה כי מכוח פסיקת בתי המשפט בעבר נלמד כי מדובר בחוזה מחייב, אשר "נוצר, חי ומשתנה" בתוך המסגרת הנורמטיבית שמתווה חוק החוזים. השופטת ציינה גם את דבריו המפורשים של האב בעדותו לפיהם כוונתו במסגרת הוורט הייתה ליתן לזוג זכות להתגורר בקומה השנייה באופן זמני, וקבעה כי מכוחם קיימת הודאת בעל דין על תוקפו של הוורט, אשר מקים התחייבות משפטית שניתנת לאכיפה.

השופטת התייחסה גם לנפקות אי חתימת האם על גבי הוורט וקבעה כי אין לקבל בהקשר זה את טענתם הכללית של התובעים לפיה חתימת אישה על הוורט אינה נהוגה בחברה החרדית, ועל כן יש לראות בבעלה שלוחה או מיופה כוחה. השופטת קבעה כי הטענה אינה עולה בקנה אחד עם חוק שיווי זכויות האישה, כמו גם עם ההלכה הפסוקה לפיה עקרונות המשפט החילוני הם שחלים על זכויות זוג בנכסיו. אולם, נוכח עדותה של האם במקרה זה על מעורבותה בעניינים הכספיים, הוכח כי האב אכן פעל בשמה בעת חתימתו על שטר התנאים, בבחינת שלוח מטעמה.

עוד נקבע כי בהיעדר כל התייחסות לכך שמדובר בזכות מגורים בלבד או בזכות לתקופה מוגבלת, אין לקרוא לתוך ההסכם את מה שאינו כתוב בו במפורש. בשים לב כי הזוג לא עבר להתגורר בדירה כי אם קיבל לידיו במשך מספר שנים את כספי השכירות, הוכח שעוד בטרם שוכללה המתנה גמרו הצדדים בדעתם לסטות מהוראות הוורט, כך שבפועל נתגבשה הסכמה חדשה אשר שינתה את ההתחייבות המקורית. על פי ההסכמה החדשה, אשר מומשה הלכה למעשה במשך שמונה שנים, במקום הזכויות בדירה בקומה השנייה תוקנה לזוג הזכות לקבלת דמי שכירות בגינה. כן נקבע כי התנהגות הצדדים, ההורים במסירת הכסף והזוג בקבלתו, תומכת ומחזקת את גמירות דעתם של הצדדים לסטות מהוראות הוורט. באשר למהות ההפרה נקבע כי בנסיבות אלו שבהן ההורים הודיע לזוג כי יפסיקו להעביר לידיהם את דמי השכירות, הרי שהם פעלו בניגוד להסכמה החדשה שגובשה בין הצדדים.

בנסיבות אלה, נקבע כי הסעד המתאים הוא פינויים של הזוג מהדירה במקביל לזכאותם לקבלת דמי השכירות של הדירה עד לאחרית ימיהם ושנותיהם.

תמ"ש 5057-03-13