חדשות

ביהמ"ש דחה את טענת האלמנה לפיה המנוח לא היה מביע את הסכמתו להביא ילדים לעולם עם אישה אחרת, וקבע כי יתמות מתוכננת אמנם אינה מצב אופטימלי, אך היא אין משמעותה בהכרח פגיעה בטובת הילד. השופטת מרים קראוס הודתה כי מדובר בפריצת סכר, אך הבהירה כי הפתרון למדרון החלקלק הוא בידי המדינה

בית המשפט לענייני משפחה אישר להורים לעשות שימוש בתאי הזרע שהוצאו מגופו של בנם המנוח לצורך הפריה והעמדת צאצאים מזרעו. זאת, למרות התנגדות האלמנה שטענה כי המנוח לא היה מעוניין שילדיו יגדלו במשפחה שבה הוא אינו נוכח כאביהם או שייוולדו לאישה אחרת. השופטת מרים קראוס קבעה כי אף שזרעו של המנוח אינו חלק מהעיזבון שניתן להעביר בירושה להוריו, הרי שרצונו של המנוח וטובת הילד העשוי להיוולד מובילים למסקנה כי יש לקבל את בקשת ההורים.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בספטמבר 2004 נהרג המנוח במהלך שירות מילואים. בסמוך לאחר נפילתו, נתנה האלמנה את אישורה לנטילת תאי הזרע של בעלה והקפאתם.

לטענת ההורים, סוכם בינם לבין כלתם כי לאחר שיתאוששו ויחלימו מהטרגדיה שפקדה אותם, תבוא העת המתאימה לשימוש בזרעו של המנוח, אולם האלמנה החלה להתרחק ולהתנתק מהם והסתירה כי היא בהריון מבן זוגה שאותו הכירה בסמוך לאחר מותו של המנוח. הליך הגישור שבו החלו הצדדים במטרה לשקם את היחסים ביניהם ולהגיע להסכמה בעניין השימוש בזרע לא צלח, ולאחרונה הסתיים בלא כלום.

"הזרע אינו קניין"

ההורים עתרו לבית המשפט לענייני משפחה, באמצעות עו"ד דורית ארבל, וביקשו פסק דין הצהרתי לפיו הם הבעלים של מחצית ממספר המבחנות המכילות את זרעו של בנם, השמורות כיום במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, וכן צו המתיר להם לעשות שימוש בזרע ומתיר לכל גורם רפואי העוסק בהפריה לעשות שימוש בזרע למטרה זו.

בתביעתם טענו ההורים כי הם יודעים בוודאות שבנם המנוח היה רוצה להשאיר אחריו המשכיות, ומשכך הם פועלים ככל יכולתם לכבד את משאלת ליבו ואת צוואתו הבלתי כתובה אשר הובעה במפורש לאורך שנים. לטענתם, יש לראות בזרע שהותיר אחריו בנם המנוח כחלק מעיזבונו, ולהוריו כיורשיו החוקיים יש זכות חוקית לקבלו. עוד נטען כי האלמנה אינה יכולה למנוע ילד פרי זרעו של מי שהיה בעלה באמצעות אחרת, בפרט בעוד שהיא הקימה מחדש את ביתה. התובעים ציינו עוד כי הם מוכנים לקחת על עצמם את מלוא האחריות בהתאם להסכם שייחתם מראש בינם ובין האישה שתופרה בזרעו של בנם, ומעוניינים ומתחייבים לשמש כסבים לצאצא שייוולד.

האלמנה, שיוצגה על ידי עו"ד דיינה הר אבן, התנגדה לאפשרות של הפרייה בזרעו של המנוח באמצעות אישה זרה וטענה כי יש לסלק את התובענה על הסף מאחר שלא קמה להורי המנוח כל זכות תביעה כלפיה, ואף אילו היתה קמה, הרי שזו התיישנה משכבר. לטענתה, זרעו של המנוח אינו קניין והוא אינו ניתן להורשה, ולאלמנתו ולה בלבד יש מעמד חוקי לעניין הבאת ילדים לעולם מזרעו של בעלה לאחר מותו. עוד טענה האלמנה כי לא יעלה על הדעת כי המנוח עצמו היה רוצה לראות את זרעו בשימושן של נשים אחרות ואת יוצאי חלציו גדלים שלא בחיק התא המשפחתי שיצר עמה. האלמנה ציינה עוד כי אף לו בחרה להרות בעצמה, היא חוששת כי לא היה הדבר תואם את משאלות לבו של המנוח, שלא היה מוכן שילדיו יגדלו בחיק משפחה שהוא איננו קיים ונוכח בה בשר ודם כאביהם. לטענתה, הורי המנוח לא הביאו בחשבון את טובת הנכדים שהם מבקשים שייוולדו להם, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באנשים מבוגרים בני כשישים.

במסגרת התיק הוגשה גם עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אשר קבע כי אין לראות את זרעו של המנוח כחלק מעיזבונו שאותו ניתן להעביר בירושה לבני משפחתו, וכי העובדה שקשר את חייו עם הנתבעת מצביעה על רצונו להביא ילדים לעולם כחלק מתא משפחתי עם בת זוגו, ואין להניח כי ביקש להביא ילדים לעולם עם אישה זרה. היועמ"ש ציין בעמדתו כי מקום שבת הזוג מעידה באופן פוזיטיבי בדבר רצונו של המנוח, יש לבכר את עמדתה המתנגדת כמי שהיה האדם הקרוב ביותר למנוח, לפחות בכל האמור בנושאים האינטימיים של חייו, ומשקף נאמנה את רצונו בדבר הבאת ילדים לעולם.

"יתמות מתוכננת – גם בתרומת זרע"

השופטת מרים קראוס קיבלה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בחלקה וקבעה כי זרעו של המנוח אינו קניין הניתן להורשה ושאלת השימוש בתאי הזרע צריכה לקבל מענה לאחר בירור רצונו, כאשר יש להביא בחשבון כשיקול ראשון ומרכזי את טובת הילד העשוי לבוא לעולם כתוצאה מההליך.

השופטת ציינה כי "יתמות מתוכננת מאב אינה מצב אופטימלי עבור העשוי להיוולד. יחד עם זאת, מתן גושפנקא משפטית ליתמות מתוכננת מראש אין משמעה דווקא פגיעה בטובת העשוי להיוולד – הראייה: במדינת ישראל ניתנת לנשים האפשרות להרות מתרומת זרע, על אף שהנולד כתוצאה מתרומת זרע לא יזכה לדעת מיהו אביו הביולוגי". השופטת הדגישה כי במקרה זה, זהותו של האב ידועה מראש, ולדבר חשיבות רבה בהקשר לשמירה על זכויותיו הקנייניות, המשפחתיות והאנושיות של העשוי להיוולד.

השופטת דחתה את טענת השיהוי וקבעה כי הורי המנוח לא ישנו על זכותם להגיש תביעה, אלא פעלו מחוץ לכותלי בית המשפט על מנת להגיע להסדר עם האלמנה. "אורך הרוח שגילו הורי המנוח ביחס לחיבוטי הנפש של האלמנה בקשר לשימוש בזרעו של המנוח, כמו גם נכונותם לפתוח בהליך גישור אפילו בשלב ההוכחות, מלמדים כי קודם לרצונם העז לראות דור המשך לבנם המנוח... העמידו ומעמידים את טובתו האישית של העשוי להיוולד, והיא – להיוולד דווקא לאם שנבחרה על ידי אביו המנוח".

השופטת הדגישה כי התנהלותם של התובעים מלמדת כי אין כל חשש לפיו העשוי להיוולד ישמש כ"מצבה חיה" לאביו המנוח. השופטת הוסיפה כי ההורים אימצו שני ילדים שננטשו כעשר שנים לאחר נפילתו של בנם, והוכיחו את יכולתם לשמש תמיכה ומשענת ולהעניק לנכדם את מירב האהבה והתמיכה שלה יזדקק. כך, קבעה השופטת, היעתרות לתביעה בנסיבות אלו אין משמעה פגיעה בטובת העשוי להיוולד, שכן בסופו של דבר איכות חייו תיקבע על פי המשקפיים – השחורים או הוורודים – שאותם יבחר להרכיב. "לו יתגלו קשיים במהלך חייו של העשוי להיוולד, הפתרון לכך הוא טיפול ותמיכה ולא מניעת הולדה", נכתב בפסק הדין.

הרצון האנושי להשארת שם וזכר

השופטת קראוס שוכנעה לאור עדותה של האלמנה כי רצונו של המנוח היה להעמיד צאצאים בכלל, וייתכן שלא היה מתנגד לשימוש בזרעו לאחר מותו. זאת ניתן להסיק גם מהסכמתה של האלמנה לנטילת זרע מגופו סמוך לאחר נפילתו, המעידה על כך שהיא סברה, כאינסטינקט ראשוני וטבעי, כי המנוח יסכים לשימוש בזרעו לאחר מותו.

"האלמנה בחרה שלא להרות מזרעו של המנוח – ורצונה כבודה, אולם אין להתעלם מכך שבחירתה זו כמוה כניפוץ משאלתו וחלומו של המנוח לראות אחריו דור המשך", כתבה השופטת והוסיפה כי היא ערה לכך שהאלמנה כואבת ומתאבלת על המנוח בדרכה שלה. עם זאת, האלמנה מצאה לעצמה זוגיות והביאה שני ילדים לעולם, וכן הפסיקה להגיע לאזכרות וימי זיכרון ו"נעלמה מהנוף". משכך, העירה השופטת, ספק אם האלמנה היא האדם המתאים ביותר לייצג את עמדתו של המנוח באשר לשימוש בזרעו לאחר מותו על ידי אישה אחרת.

השופטת הדגישה עוד כי כמיהה לילד אינה כמיהה בת חלוף, אך מנגד זוגיות, גם המושלמת ביותר, עשויה להסתיים באכזבה, ומכאן שאין לפרש את הבעת רצונו של המנוח להביא ילדים לעולם יחד עם האלמנה כרצון השולל כל אפשרות ורצון מבחינתו להביא ילדים לעולם יחד עם אישה אחרת.

עוד צוין כי טרם צאתו של המנוח לשירות מילואים הוא חתם על טופס של צה"ל המקנה להוריו מעמד זהה למעמדה של האלמנה בעניין הזכויות שישאיר אחריו אם לא ישוב משירות המילואים. השופטת הבהירה כי אין מדובר במעשה טריוויאלי לגבר נשוי ויש בכך כדי ללמד על החשיבות המיוחדת שהקנה להוריו. גם האלמנה עצמה ראתה את הוריו של המנוח כגורם המתאים ביותר להחליט החלטות מהותיות וכבדות משקל בענייני המנוח שהתעוררו לאחר מותו.

"נסיבות המקרה דנן מובילות למסקנה לפיה אין לבכר את עמדתה המתנגדת של האלמנה. בענייננו התרשמתי כי דווקא הורי המנוח הם המייצגים נאמנה את רצונו של בנם ופועלים כשלוחיו", קבעה השופטת קראוס. "רצונו האנושי של המנוח להשארת שם וזכר בעולם זועק בנסיבות המקרה"

השופטת ציינה כי היעתרות לתביעה מתיישבת אף עם עמדת הדין העברי, כאשר הדעה המקובלת יותר מבחינת ההלכה היהודית היא שאם ניתן לשער כי רצונו של המת הוא שיביאו צאצא מזרעו בדרך של נטילת זרע מגופו לאחר מיתתו, הרי שעקרונית אין לאסור זאת.

"בית המשפט ער לטענת האלמנה לפיה היעתרות לתביעה מעין זו והתרת שימוש בזרעו של נפטר למי מבני משפחתו שאינו בת זוגו הוא בבחינת פריצת סכר, שתוצאותיו, בוודאות קרובה, תבאנה לפגיעה בסדר ובמרקם האנושי והמשפחתי, בנורמות החברתיות ובערכים המוסריים שעליהם מושתתת מדינת ישראל. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן בהן הוכחה התביעה, לא נותר לבית המשפט אלא להיעתר לתביעה, מה גם שהפתרון למדרון חלקלק צריך להימצא על ידי רשויות המדינה המתאימות".

תמ"ש 31344-09-13

לקריאה נוספת, ראו:

איך מתיישבת הזכות להורות מתרומת זרע עם טובת הילד? 

בג"צ: זכותו של תורם זרע לחזור בו גוברת על הזכות להרות מאותו אב גנטי