חדשות

ביהמ"ש דחה את טענתו של הנתבע כי הוא לא ידע על קיומה של זכות יוצרים, והעיר כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הדיסקים נארזו באריזת פלסטיק זולה שהוצמד אליה דף נייר עם צילום באיכות ירודה, ונמכרו במחיר זול משמעותית של 15 שקל – באופן המעלה חשד מיידי כי מדובר בעותקים לא מקוריים

בית המשפט המחוזי קיבל תביעה שהגישו חברות מקבוצת SONY נגד תושב שפרעם שמכר בעסק שבבעלותו דיסקים מזויפים שהכילו משחקי "פלייסטיישן". בתוך כך, נדחתה טענת ההגנה של הנתבע לפיה לא ידע שמדובר בדיסקים מזויפים, שכן עולם התוכנות והטכנולוגיה אינו זר לנתבע והדיסקים נרכשו ממי שאינו נחזה להיות היצרן או המפיץ המורשה נמכרו במחיר נמוך באופן קיצוני וניכר שהיו באיכות ירודה. לאור האמור, ישלם הנתבע פיצוי בסך של 25 אלף שקל וניתן נגדו צו מניעה קבוע.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבע, אחמד חוג'יראת, מנהל חנות למכירה והתקנה של מכשירים סלולאריים בשם "אחמד פון". לטענת התובעות – היצרנית ובעלת זכויות היוצרים בקונסולת המשחקים על דגמיה השונים והחברה האחראית על שיווק והפצת מוצריה באירופה ובמזרח התיכון – בעקבות מידע שהגיע אליהן, נשלח חוקר פרטי מטעמן לעסקו של הנתבע, אשר גילה כי הוא מוכר דיסקים מזויפים המכילים משחקים המתאימים לקונסולת הפלייסטיישן. הנתבע התבקש לחדול לאלתר מהפרת זכויותיהן ולעביר לידיהן את כל העותקים של המשחקים המזויפים שברשותו, וכן נדרש להציע לתובעות פיצוי כספי בגין הפגיעה בזכויותיהן הפגיעה בזכויותיהם והרווחים שנצברו בידיו בגין הפרה זו.

לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה בעניין הפיצוי, הגישו התובעות את תביעה בעילות של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. לטענתן, הן נאלצות להיאבק בתופעה תדירה של זיוף מוצריהן וסימני המסחר שלהן, וזאת לאחר שהושקעו על ידן סכומי עתק בין היתר בפרסום מוצרי פלייסטיישן ותוכנות המשחק שלהן. עוד טענו התובעות כי השימוש במשחקי הפלייסטיישן מתאפשר רק באמצעות מכשיר תואם בשל תוכנת קידוד ייחודית, ועל כן כל שכפול, העתקה או צריבה של משחק פלייסטיישן בהכרח יגרום גם לשכפול או העתקה או צריבה של הקידוד ולהפרת זכויות גם בתוכנת הקידוד.

השופטת אורית וינשטיין קבילה את התביעה וקבעה כי יש לחייב את הנתבע בפיצוי ולהוציא נגדו צו מניעה קבוע. השופטת קבעה כי משחקי הפלייסטיישן הם תוכנות המחשב המוגנות כ"יצירה ספרותית" על פי חוק זכויות יוצרים, וציינה כי בהתבסס על עדותו של החוקר הפרטי, בעסקו של הנתבע אכן נמכרו משחקים המפרים את זכויותיהן של התובעות במשחקים המקוריים, אולם לא הובאה כל ראיה לביצוע העתקות של המשחקים על ידי הנתבע עצמו. על כן, נדחתה טענת התובעות בדבר היות הנתבע המעתיק, המשכפל או הצורב של הדיסקים המזויפים.

השופטת הבהירה כי דיני זכויות היוצרים מטילים אחריות גם על מפר עקיף ולא רק על מי שהפר באופן ישיר את זכויות היוצרים של בעל הזכויות, כאשר הדגש מושם על ביצוע מעשים המנויים בסעיף 48 לחוק ב"עותק מפר" ועל יסוד הידיעה של הנתבע. במקרה זה, קבעה השופטת, גם בהנחה שעיסוקו המרכזי של הנתבע אינו במכירת דיסקים, היקף הדיסקים המצויים בעסקו הוא ניכר, כך שהמקרה בוודאי שאינו נופל במסגרת אותם מקרים חריגים המצדיקים לקבל את הטענה בדבר אי ידיעה על קיומה של זכות יוצרים.

מלבד האמור, סברה השופטת כי גם אם היה מקום לקבל את טענת הנתבע ש"לא ידע כלל מה זה פלייסטיישן", עדיין טענה שכזו אינה מקימה לו הגנה של "מפר תמים", מאחר שבין אם מדובר בדיסקים של פלייסטיישן ובין אם מדובר בדיסקים של מוזיקה – ברור כי מדובר ביצירות שקיימות בהן זכויות יוצרים. כמו כן, אין מקום לקבל טענה של בעל עסק לפיה אינו יודע כלל מהם המוצרים הנמכרים במסגרת עסקו – טענה הנשמעת תמוהה ובלתי סבירה.

נוסף לאמור, העירה השופטת, לא ניתן להתעלם מהעובדה הברורה והחד משמעית כי הנתבע מכר כל דיסק במחיר של 15 שקל, כאשר הדעת נותנת שמחירו של משחק מחשב מתוצרת חברת סוני אינו כמחיר שלגון ולכן מדובר על פניו במכירה במחיר זול משמעותית מהמקובל. גם התבוננות בדיסקים שמכר הנתבע מעלה לדעת השופטת חשד מיידי כי מדובר בעותקים לא מקוריים, שכן אלו הוכנסו לאריזת פלסטיק זולה אליה הוצמד דף נייר עם צילום באיכות ירודה של שם המשחק, וגם הדיסקים עצמם היו דיסקים רגילים שנצרבו עליהם המשחקים כשעל אחד מהם אף נרשם שם המשחק על גבי הדיסק בטוש שחור. לפיכך, קבע בית המשפט כי על הנתבע חלה אחריות כמפר עקיף של זכויות היוצרים של התובעות בתוכנות משחקי הפלייסטיישן.

ת"א 2400-03-14