עו"ד כמאל, המשמש כיו"ר הנהלה וחבר הנאמנים של המכללה האקדמית הערבית לחינוך, תבע את הבעלים של אתר החדשות והעיתון בגין כתבה שייחסה לו הפסד בתביעה כספית נגד חשב המכללה. ביהמ"ש: "בעיני האדם הסביר, עצם הדיווח בכלי תקשורת כי צד מעוניין הפסיד בהליך משפטי אין בה כדי להשפילו בעיני הבריות"
בית משפט השלום דחה את תביעת לשון הרע שהגיש סגן ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד זכי כמאל, המשמש יו"ר הנהלה וחבר הנאמנים של המכללה האקדמית הערבית לחינוך, נגד הבעלים של אתר האינטרנט והשבועון "אל ערב", בגין סדרת כתבות אודות אי סדרים כספיים במכללה האקדמית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במהלך שנת 2006 פרסם משרד החינוך דוח ביקורת שהצביע על אי סדרים כספיים במכללה האקדמית. בעקבות הדוח, פרסם העיתון סדרת כתבות בנדון וכן מספר תגובות של אישים שונים, בהן שלוש תגובות מטעם עו"ד כמאל עצמו, שבהן הוא האשים את חשב המכללה דאז במעילה בכספי המכללה, זיוף והעלמת מסמכים ועמד על פיטוריו מתפקידו.
בינואר 2008 הגישה המכללה תביעה כספית נגד החשב בטענה כי זה שלשל לכיסו שלא כדין סך של 3 מיליון שקל מכספי המכללה. במסגרת התביעה העיד מטעם התובעים ד"ר נביה אלקסם, ובעקבות עדותו פורסמה בעיתון "כל אל ערב" כתבה שכותרתה "העד השלוש עשר בתביעת זכי כמאל נגד כל ערב ואחרים נביה אלקאסם: כן אני תומך זכי כמאל בעמדתו נגד הזרם הלאומי והאסלמי במכללת המורים".
בעקבות דחיית התביעה פורסמה כתבה נוספת באתר "אל ערב" שכותרתה "זכי כמאל מפסיד תביעה משפטית אשר הגיש נגד ג'מאל ח'יר בסכום של 3 מיליון שקל".
לטענת עו"ד כמאל, שתי הכתבות הוציאו דיבתו רעה והן חלק ממסע הכפשה מכוון במטרה לפגוע בו, להשפילו ולבזות אותו בעיני הציבור. לטענתו, ד"ר אלקאסם העיד מפורשות כי אין במכללה זרם לאומי או אסלאמי, בעוד שהקורה הסביר הסיר מהכתבה מסקנה הפוכה לפיה כמאל מתנגד לזרם הנ"ל ומחבל במאווייהם וברצונם של הערבים והמוסלמים.
עוד טען עו"ד כמאל כי התביעה הכספית נגד החשב הוגשה על ידי המכללה וכי הוא לא ייצג אותו, לא היה צד בה ולא העיד באותו הליך. לפיכך, אין כל אמת בכותרת הכתבה השנייה, אשר פוגעת בשמו ובמוניטין שלו כעורך דין וכבעל משרד עורכי דין.
השופט רמזי חדיד דחה את התביעה וקבע כי גם אם נניח כי כותרת הכתבה הראשונה מוציאה דיבתו של התובע ומהווה לשון הרע, הרי שפרוטוקול הדיון שעליו היא מבוססת אינו מהווה עילה למשפט אזרחי או פלילי. השופט ציין כי תחולת ההגנה הקבועה בס"ק 13(7) לחוק אינה מותנית בכך שהדברים שנאמרו בהליך השיפוטי הם דברי אמת, אלא רק כי הפרסום אודותיהם משקף נאמנה את שנאמר באותו הליך. אחרת, קבע השופט, יהיה על כלי התקשורת לערוך חקירה ודרישה ביחס לאמיתו של כל מה שנאמר בהליך השיפוטי טרם פרסומו, תוצאה שהיא בעליל בלתי מתקבלת על הדעת. "לפיכך, גם אם תאמר כי כותרת הכתבה הראשונה אינה מדויקת באופן מוחלט, והרי אין הדבר כך במקרה דנן, עדיין יש לומר כי היא משקפת דברי ד"ר אלקאסם בעדותו בתביעה הנוספת, ולפיכך מדובר בפרסום נכון", נכתב בפסק הדין.
השופט דחה גם את טענותיו של עו"ד כמאל ביחס לכותרת הכתבה השנייה, וקבע כי לשיטתו, פרסום לפיו פלוני הפסיד תביעה שהגיש נגד אלמוני אינו מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק. "אמנם נכון, צד מעוניין שהפסיד במשפט מעדיף לרוב כי כלי התקשורת לא יפרסמו את תוצאות ההליך ברבים, ומן הסתם קריאת הפרסום לא תסב לו נחת ועלולה אף לגרם לו תחושות קשות", כתב השופט חדיד בפסק הדין. "אולם, המבחן הקובע לעניין זה בהתאם להלכה הפסוקה, כאמור, אינו המבחן הסובייקטיבי של אותו צד מעוניין אלא המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר. והנה, האדם הסביר נחשף חדשות לבקרים לדיווחים בכלי התקשורת השונים על תוצאותיו של מאבק משפטי זה או אחר, זאת מתוך ידיעה כי בכל הליך שכזה צד מעוניין זוכה בהליך ואחר מפסיד בו. לפיכך, בעיני האדם הסביר, עצם הדיווח בכלי תקשורת כי צד מעוניין הפסיד בהליך משפטי אין בה כדי להשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לבוז, לעג או שנאה מצידם. באם תאמר אחרת, עלול הדבר לפגוע באיזון העדין שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ולתת משקל יתר לשם הטוב, דבר העלול להצר את צעדיהם של כלי התקשורת ולפגוע קשות בזכותם, שהיא גם חובתם, לדווח לציבור על תוצאות הליכי משפט שלציבור עניין בהם".
השופט העיר עוד כי כל אדם אשר עיניו בראשו יבין היטב כי המכללה האקדמית, ולא עו"ד כמאל באופן אישי, היא זו שהגישה את התביעה הנוספת והפסידה בהליך, גם אם עולה רושם אחר מקריאת הכותרת.
השופט ציין כי כעולה מחומר הראיות, מעורבותו של עו"ד כמאל בתביעה הכספית נגד החשב וההאשמות הקשות שהוטחו בו היא עמוקה מאוד, והעיתון אף דאג לפרסם אותן בשלוש הזדמנויות שונות לצד תמונתו של כמאל. חרף זאת, הדגיש השופט, התובע מעולם פצה פה ולא הלין על כך שהתגובות מובאות מפיו באופן אישי ולא כנציג המכללה או העומד בראשה.
על כן, קבע השופט כי כותרת הכתבה השנייה אינה חוטאת לאמת והיא עונה אחר התנאי הקבוע בחוק בדבר אמיתות הפרסום.
ת"א 26602-11-12
