לטענת המבקשים, הבנקים גבו עמלה שלא כדין עבור הלוואות שנועדו לפרוע הלוואות קודמות. ביהמ"ש דחה את הטענות וקבע כי מתן הלוואה בנסיבות אלה אינה חידוש האשראי אלא מתן אשראי חדש, וכי קבלת טענות המבקשים עשויה להביא את הבנק לגלגל על כלל לקוחות את העמלה שאמורה להיות מוטלת רק על אלו שלא עמדו בהתחייבויותיהם
בית המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חמישה בנקים גדולים, בטענה כי אלו גובים עמלה שלא כדין עבור הענקת הלוואות שנועדו לפרוע הלוואות קודמות. השופט רם וינוגרד קבע כי מתן הלוואה בעקבות הימנעות מפירעון הלוואה קודמת אינה מהווה פעולה של "חידוש האשראי" אלא "אשראי חדש" וכי קבלת טענות המבקשים עשויה אף לפגוע בחברי הקבוצה עצמם ולגלגל על כלל לקוחות הבנק את העמלה שאמורה להיות מוטלת על אלה מהם שלא עמדו בהתחייבויותיהם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התביעה הוגשה נגד הבנקים מרכנתיל דיסקונט, בנק איגוד, הבנק הבינלאומי, בנק הפועלים ובנק דיסקונט, בטענה כי במועדים שונים נטלו המבקש וחברה בבעלותו (המבקשת 2) הלוואות "בלון" מהבנקים, קרי הלוואות הנפרעות בתשלום אחד בתום תקופת ההלוואה. לאחר שלא עלה בידי המבקש לפרוע את ההלוואות, ביקש מהבנקים הלוואות לתקופה נוספת עד שיוכל לפרוע את ההלוואות הקודמות. עבור הלוואות אלו, גבו הבנקים מהמבקש עמלה, אלא שלשיטתו, אין לראות בהלוואות אלה הלוואות חדשות אלא "חידוש האשראי" שניתן במסגרת ההלוואה המקורית. לפיכך, ומאחר שעל פי "התעריפון המלא" המצוי בתוספת לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות) מנועים הבנקים מלגבות עמלה בעת חידוש אשראי, טען המבקש כי בגביית העמלות בעת העמדת ההלוואות עברו הם על הוראותיו המחייבות של התעריפון.
השופט רם וינוגרד דחה את את טענת המבקש לפיה מתן הלוואה בעקבות הימנעות מפירעון הלוואה קודמת מהווה פעולה של "חידוש האשראי", נוכח הערה בתעריפון הקובעת כי "אין לגבות את העמלה במקרה של חידוש האשראי שלא כרוך בשינוי או הוספת ביטחונות". השופט ציין כי טענה זו מבקשת לקרוא לתוך ההערה את מה שאין בה ולהרחיב את תחולתה עד לאין תכלה.
עוד ציין השופט וינוגרד כי ספק אם יש מקום לקביעה לפיה ה"הערה" שבתעריפון חלה כלל על הלוואות, שכן יש לכאורה טעם בתפיסה הפרשנית שהערה זו סובבת רק את החלופה הרביעית שבתעריפון שעניינה בהעמדת "מסגרת אשראי לעסק קטן". בעניין זה, ניתן למצוא תימוכין בתפיסה המוסכמת על הצדדים לפיה התחדשות אשראי היא מצב הדברים הרגיל שעה שמדובר במסגרת אשראי, ומכאן שנשמט כל הבסיס מתחת לתביעה, המבוססת אך ורק על ההנחה לפיה ההערה שבתעריפון חלה על הלוואות. לחילופין קבע השופט כי גם אם אין לסייג את תחולת ההערה לחלופה של העמדת מסגרת אשראי לבדה – עדיין אין מקום לפרשנות שהציע המבקש. מאחר שאין כל חולק שלבנקים עומדת האפשרות להעמיד הלוואות חדשות בתנאים אחרים מההלוואות הקודמות לאלה, ובשים לב לכך שאי-פירעון ההלוואה בזמן מצביע על סיכון משמעותי יותר במתן הלוואה – הרי שקשה עד מאוד לראות כיצד ניתן לכנות הלוואה מעין זו כחידוש של האשראי.
עוד נקבע כי הסכם ההלוואה הוא חוזה לכל דבר ועניין, הקובע מועד מוגדר לסיום ההלוואה ולפירעונה, ואינו כולל תניה המאפשרת להאריכו. לפיכך, קבלת טענת המבקש כי משתמע מהסכם ההלוואה הסכמה למתן הלוואות עתידיות עומדת בסתירה להודאתו בכך שלבנק נתונה הפררוגטיבה שלא להעניק הלוואה נוספת ללקוח.
כן ציין השופט כי קבלת טענת המבקש עלולה לגרור פגיעה באותם חברי הקבוצה הנטענת, שכן אם ייקבע שהבנקים אינם רשאים לגבות עמלה בגין מתן הלוואה חדשה לאחר שההלוואה המקורית לא נפרעה במועד, עלול הדבר להביא לשינויים שיפעלו לרעת הלקוחות. זאת, היות ויש להניח שהדבר ישתקלל כבר בעת מתן ההלוואה המקורית, כגון על ידי קביעת עמלה גבוהה יותר מלכתחילה, קביעת שיעור ריבית גבוה מעט יותר כבר בעת מתן הלוואה ראשונה או באמצעות סירוב להעניק הלוואה נוספת. בנוסף, עשויה קבלת הטענה להביא לכך שהבנקים יעלו את שיעור הריבית בהלוואה הנוספת באופן שישקף את אותה עמלה שהתכוונו לגבות וממילא לא תצמח כל תועלת לציבור מאימוץ גישת המבקש.
