חדשות

ביהמ"ש הורה למדינה לפצות את פעיל הימין יהודה גליק בחצי מיליון שקל בגין הרחקתו מהר הבית לתקופה של שנתיים וקבע כי ההרחקה נעשתה בחוסר סמכות וללא כל בסיס חוקי: "סמכות המשטרה לשמור על הסדר הציבורי אינה יכולה לבוא במקום כללי מותר ואסור שיחולו על כל המבקרים במקום"

בית משפט השלום קיבל במלואה תביעה שהגיש פעיל הימין יהודה גליק וחייב את המדינה לפצותו בחצי מיליון שקל נוכח הרחקתו מהר הבית לתקופה של שנתיים. השופטת מלכה אביב קבעה כי ההרחקה נעשתה בחוסר סמכות וללא כל בסיס ואף מתחה ביקורת חריפה על המדינה נוכח היעדר נהלים ברורים ומפורשים החלים על המבקרים בהר.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובע, יהודה גליק, הוא פעיל למען עליית יהודים להר הבית ולמען מימוש זכויות היהודים בהר. לדבריו, הוא מתפרנס מהדרכת סיורים בהר הבית ובמסגרת עבודתו ופעילותו הציבורית הוא נוהג לעלות להר הבית כמעט מידי יום ביומו ולהתפלל שם למעלה מעשר שנים.

בתביעתו טען גליק כי המדינה מתנכלת לו ומצרה את צעדיו בשל פעילותו הציבורית שבמסגרתה פתח במספר הליכים משפטיים אשר רובם ככולם נוגעים בדרך זו או אחרת למגבלות החלות על יהודים בהר. כך לדוגמה, שודרה בשנת 2011 כתבה בערוץ 10 בה נראה גליק כשהוא מתפלל בהר הבית בעת ביקורו שם ואין מחלוקת ששלושה ימים לאחר השידור נאסר עליו לעלות להר. אין גם מחלוקת כי במשך שנתיים ימים סירבה המדינה לאפשר לגליק לעלות להר הבית, עניין שהוביל לטענתו לפגיעה בו, בשמו הטוב ובפרנסתו. לאור האמור, תבע גליק פיצוי בסך של חצי מליון שקל. המדינה טענה מנגד כי החלטתה לאסור את עלייתו של גליק להר הבית התבססה על האירוע שבו צולם לכתבה בערוץ 10, שכן תפילתו על הר הבית נעשתה בניגוד לנהלים החלים על המבקרים בהר ובניגוד להתחייבויות עליהן חתם.

הנחת היסוד השגויה

השופטת מלכה אביב קיבלה את התביעה במלואה וציינה בפתח דבריה כי זכותם של יהודים לעלות להר הבית ולהתפלל שם היא אחד הנושאים הרגישים ביותר בישראל ואף בעולם כולו, שכן מדובר באחד ממוקדי המתח הגדולים ביותר בהיותו המקום הקדוש ביותר ליהדות ואחד המקומות הקדושים גם לאיסלם. לפיכך, סברה השופטת כי יש לנקוט משנה זהירות בפסק דין זה וללכת עקב בצד אגודל בניתוח העובדות והמסקנות המוסקות מהן.

השופטת ציינה כי מחוק השמירה על המקומות הקדושים ומהפסיקה הענפה לאורך השנים, עולה כי זכותם של יהודים לעלות להר הבית ואף להתפלל שם, היא זכות יסוד המעוגנת במשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל, היכולה לסגת רק כאשר עומדת מולה סכנה קרובה לוודאית לפגיעה קשה וחמורה בשלום הציבור. עוד הדגישה השופטת כי אין בנמצא כל החלטת ממשלה מחייבת האוסרת את התפילה על הר הבית.

השופטת התייחסה לטיעוני ההגנה בדבר איסור תפילה על הר הבית, וציינה כי לא יכול להיות ספק שהמדינה כפופה להנחיות שקבעה הפסיקה והיא אינה יכולה לעשות דין לעצמה. זאת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בעניין כל כך רגיש כמו חופש הפולחן והדת והעלייה למקום הקדוש ביותר. עם זאת, קו ההגנה של המדינה התעלם מההוראות הברורות בפסיקה ויצא מתוך הנחת יסוד כאילו אין לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית באופן המנוגד להוראות המפורשות שיצאו מבית המשפט העליון בדבר הזכות הבסיסית לתפילה ופולחן בהר הבית. לא זו אף זו, השופטת אף שוכנע כי בניגוד לקו הגנה זה המדינה כן מאפשרת באופן מעשי תפילות יהודים בהר הבית או למצער מעלימה עין מקיומן, לרבות כלפי התובע אשר שכנע כי המדינה ידעה שהוא נוהג להתפלל בהר הבית לכל המוקדם מאז שנת 2008. בכך, נקבע, יש משום הודאה של המדינה שהפסיקה האמורה מחייבת אותה וכי היא מודעת לכך שיש לכבד את חופש הפולחן של היהודים בהר הבית, ועובדה זו אף שומטת את הקרקע מטיעוניה כאילו בעצם נשיאת התפילה בהר הפר גליק דין או נוהל המצדיק את הענישה שננקטה כנגדו.

השופטת קבעה כי טענת המדינה לקיומן של נסיבות המצדיקות את צמצום זכות התפילה בהר מפאת הסכנה לשלום הציבור, אולם לא הייתה ממוקדת אלא נאמרה כאמירה כללית וסתמית מבלי שזו ניסתה לבסס אותה או לעגן אותה בראיות כל שהן. כך, למשל, הביאה המדינה תיאורים של אירועים קודמים בהם היה התובע מעורב לכאורה לרבות עתירות ותביעות שהגיש, ואף הוסיפה כי מעשיו האפשריים מהווים "הפרת ההסדרים בהר הבית ושינוי הסטאטוס קוו". עם זאת, כל עוד פעילותו של התובע נעשית במסגרת החוק אין בכך כל פגם המצדיק את הרחקתו מההר, והמדינה אף לא הוכיחה מה הם אותם "מעשים אפשריים" ואיזה פגם נפל בהם באופן המצדיק את שלילת זכותו לעלות להר הבית ולהתפלל שם. לפיכך, פעילותו הציבורית של גליק למען עליית יהודים להר הבית כשלעצמה אינה יכולה לבסס את ההחלטה להרחיקו מן ההר.

סיכון ביטחוני גבוה

עוד הדגישה השופטת אביב כי חרף טענת המדינה לפיה התובע הפר את נוהלי ההתנהגות החלים על המבקרים בהר הבית – הרי שבפועל אין בנמצא מסמך מסודר של נהלים החלים על המבקרים בהר. בעניין זה, מתחה השופטת ביקורת על המדינה וקבעה כי מדובר במחדל של ממש מטעמה, בשים לב לכך שטענה להפרת נהלים כאמור עשויה להיות בעלת השלכות של הליכים מנהליים ואף פליליים. מכאן, שאפשרות כי ינקטו נגד אדם הליכים כאמור, מבלי שקיימות הוראות ברורות ומפורטות שניתנו על ידי הרשות המוסמכת, אינה עולה בקנה אחד עם שלטון דמוקרטי. יתר על כן, אין מחלוקת כי התנהגות בלתי ראויה בהר הבית טומנת בחובה גם סיכון גבוה להשלכות על המצב הביטחוני ולכן מדובר בנהלים בעלי ערך גבוה ביותר גם מבחינה הבינלאומית והפוליטית, והיעדרם מגדיל את הסיכון לנפיצות, למחלוקות ולמתחים מיותרים.

כן נדחתה טענת המדינה כי מכוח הסמכות הכללית של משטרת ישראל לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע הפרעות סדר היא מוסמכת להגביל את צעדיו של התובע. זאת, שכן סמכות המשטרה לשמור על הסדר הציבורי אינה יכולה לבוא במקום נהלים ברורים וכללי מותר ואסור שיחולו על כל המבקרים במקום קדוש זה. אשר להתחייבויות עליהם חתם התובע, קבעה השופטת אביב כי אלו אינן יכולות ליצור מגבלות "יש מאין", שכן עליהן לעמוד באותם תנאים וקריטריונים של הנהלים המקובלים ואין כל ערך ומשמעות להתחייבות אישית אשר חורגת מן הנהלים שנקבעו ומחמירה את מצבו של החותם אל מול אזרחים אחרים. מכאן, שלא מדובר ב"חוזה" בין התובע למדינה שבו רשאים הצדדים להסכים על פרט שבו, אלא במסמך שהמדינה הכתיבה לתובע וחייבה אותו לחתום עליו כתנאי לכך שיוכל להמשיך ולעלות להר הבית.

למעלה מן הנדרש, עיינה השופטת בהתחייבויות עליהן חתם התובע ולא מצאה בהן כל איסור על נשיאת תפילה בהר הבית. בכל הנוגע לקיומם של נהלים "לא רשמיים" האוסרים על תפילה "מופגנת", הרי שלא צוין מה מקורם של אותם נהלים ומה הבסיס החוקי להם והאם אין הם מהווים כשלעצמם פגיעה בחופש הדת של היהודים. גם לאחר בחינת התנהלות התובע אל מול נהלים אלה, הגיעה השופטת למסקנה כי התובע לא הפר נהלים כלשהם וכי הדרך בה התפלל הייתה ללא כל סממנים חיצוניים של תפילה.

לבסוף, נקבע כי בפי המדינה אין גם הסבר מדוע לא הוקצבה תקופת ההרחקה מראש ומדוע לא נמסר לתובע לכמה זמן הוא מורחק מן ההר, כשלשיטתו אין כל הצדקה להתעמרות זו בתובע על דרך של השארתו כ"בן ערובה" במשך תקופה ארוכה כל כך. זאת ועוד, העובדה שהתובע הורחק מן ההר במשך תקופה כל כך ארוכה מבלי שניתנה לכך סיבה ראויה או נימוק אשר יכול לבסס את מסוכנותו הממושכת – היא כשלעצמה מעמידה באור חמור את התנהלות המדינה ומעלה חשש כי שיקולים זרים היו בבסיס ההחלטה המתמשכת.

לאור כל האמור, ובשל חומרת התנהלות המדינה ומי מטעמה – קיבל בית המשפט את התביעה במלואה ופסק לגליק פיצוי בסך חצי מיליון שקל. בנוסף, תישא המדינה בהוצאות ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 150 אלף שקל.

ת"א 16009-03-11

לקריאה נוספת, ראו:

העליון הגדיל את הפיצוי שתשלם המשטרה ליהודה גליק בגין עיכובי שווא