ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של פרופ' פנחס סירוטה על הרשעתו בדין משמעתי בעבירות הטרדה מינית ומעשים מגונים והורה על השבתו לעבודתו. השופט משה דרורי קבע כי מארג הראיות אינו מקים ודאות משפטית מספקת להוכחת גרסתה של המתלוננת וכי לא היה בסיס איתן לחרושת השמועות אודות הרגליו של סירוטה כלפי נשים נוספות במחלקה
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של פרופ' פנחס סירוטה, מנהל מחלקה בבי"ח פסיכיאטרי, על הרשעתו בדין משמעתי בעבירות הטרדה מינית ומעשים מגונים אותן ביצע על פי הנטען ברופאה שעבדה במחלקתו. השופט משה דרורי קבע כי חומר הראיות לא העלה ברמת ההסתברות הנדרשת כי סירוטה אכן ביצע במתלוננת את המעשים המתוארים ולכן יש לזכותו ולהורות על השבתו לעבודתו, ממנה פוטר בגזר הדין המשמעתי.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערער, פרופ' פנחס סירוטה, הורשע המערער בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית של רופאה שעבדה במחלקה שאותה ניהל. במסגרת גזר הדין, נידון סירוטה לנזיפה חמורה, פיטורין לאלתר ופסילה למשרד הבריאות למשך שנתיים.
סירוטה ערער על ההחלטה בטענה כי בראשית דרכם המקצועית חיפשה המתלוננת את קרבתו והנחייתו המקצועית, ולכן ישבה כמעט מדי יום בחדרו בסמוך אליו ועסקה עימו בכתיבת מאמרים. גם מבחינה אישית, חיפשה המתלוננת את קרבתו ושיתפה אותו בתחושותיה וביחסיה עם משפחתה הקרובה. לדבריו, רק לאחר שהובהר למתלוננת כי הוא בחר ברופא אחר ולא בה לשמש כסגנו, הגישה המתלוננת את תלונתה כנקמה על אי זכייתה בתפקיד האמור.
עוד טען פרופ' סירוטה כי בית הדין למשמעת התעלם מכל העדויות שסתרו את עדותה של המתלוננת ובחר לתת אמון רק בעדויות אשר ניתן היה להבין מתוכן כי גרסתה מתקבלת על הדעת. עוד הוסיף כי לטעמו, מניעיה האישיים של המתלוננת עלו בקנה אחד עם מניעיו של מנהל בית החולים עימו היה המערער מסוכסך בשל ויכוח מקצועי שגלש לפסים אישיים, ואשר נושאו היה שימוש בכספי קרנות המחקר המיועדים לשימושו של סירוטה. לבסוף, נטען לחלופין כי מכל מקום אין הצדקה לעונש החמור שהושת עליו, בשים לב לעברו המשמעתי המופתי ומסירותו למטופליו במשך 27 שנים, ובמיוחד היות והעונש הושת עליו סמוך ליציאתו לפנסיה ופגע קשה במוניטין שלו.
השופט משה דרורי זיכה את פרופ' סירוטה מהעבירות שבהן הורשע וקבע כי אמנם לערכאה המבררת מוקנית עדיפות בהתרשמות הבלתי אמצעית על פני ערכאת הערעור, אולם מקרה זה נמנה עם החריגים לכלל, המצדיקים בחינה נוספת של העדויות והראיות בתיק. בעניין זה, ציין השופט כי מעיון ב-11 הנימוקים שסיפק בית הדין המשמעתי לקביעותיו, עולה המסקנה כי קביעות אלו בטעות יסודן שכן אין בעדויות שעליהן הסתמך בית הדין כדי להוביל למסקנה כי גרסת המתלוננת אמינה יותר מגרסת המערער, ופעמים הן אף מעידות את ההיפך הגמור.
השופט ציין כי לאחר בחינת גרסתו העובדתית של המערער מול גרסתה של המתלוננת לא ניתן לקבוע כי המערער אכן ביצע את המיוחס לו, ולא היה בסיס איתן לחרושת השמועות אודות הרגליו המגונים כלפי נשים נוספות במחלקה, שגם אותן נהג לכאורה להטריד. אשר לעדויות מטעם ההגנה, קבע השופט כי עדויות האופי של המתלוננת אינן רלוונטיות כלל ועיקר להכרעה בדבר ההטרדות המיניות, ואילו גם בעדויות אודות יחסיהם של המתלוננת והמערער אין כדי להוכיח את גרסתו בדבר חפותו. עם זאת, הציג השופט דרורי מספר עדויות הגנה המעמעמות לשיטתו את הרושם שיצרו עדויות התביעה, ואשר לשיטתו בית הדין המשמעתי לא שת ליבו אליהן במידה מספקת.
עוד התייחס השופט לסירובה של המתלוננת לוותר על חיסיון המטופל-פסיכולוג הקיים לה אצל הפסיכולוג הפרטי שלה לגבי השאלה האם התלוננה בפניו בזמן אמת על מעשיו של סירוטה. בעניין זה קבע השופט כי אף מדובר בחיסיון של מטופל אשר מטרתו היא להגן עליו, הרי שמקום שהיה על המטופל לוותר על החיסיון על פי נוסחת האיזון של קיומה של אפשרות סבירה שתהא בחומר תועלת להגנת הנאשם והוא לא עשה כן - יש להפעיל את החזקה לפיה הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובת הנמנע.
בסיכומו של דבר קבע השופט כי מארג הראיות אינו מקים וודאות משפטית מספקת לקביעה שפרופ' סירוטה הטריד מינית את המתלוננת, היות והראיות היחידות הקיימות לכך מהוות "מילה כנגד מילה" ואין מקום להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסתו. לבסוף, הדגיש השופט כי אין באמור כדי לקבוע ממצא עובדתי וודאי לפיו המתלוננת שיקרה בעדותה או כי טפלה עלילה כלשהי על הנאשם.
