אישה שגילתה כי בעלה ניהל מערכת יחסים עם אישה אחרת במשך 6 שנים, תלתה מודעות ברחוב שבו מתגוררים הוריה של המאהבת, המזהירות את בנות ישראל מפני "הסכנה" האורבת להן. ביהמ"ש קבע כי הפרסום מהווה לשון הרע וכי לא עומדת לאישה הגנת אמת בפרסום, הדורשת את קיומו של עניין ציבורי
בית משפט השלום קיבל בחלקה תביעת לשון הרע שהגישה אישה שניהלה מערכת יחסים עם גבר נשוי נגד אשתו, בגין מודעות שפרסמה עם גילוי הקשר, המציגות את התובעת כ"הורסת משפחות" וכאישה ש"אינה בוחלת בפיתוי גברים". השופטת ליאת הר ציון קבעה כי המודעות מהוות לשון הרע, וחייבה את האישה לפצות את התובעת בסך של 25 אלף שקל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעת ניהלה מערכת יחסים עם בעלה של הנתבעת במשך כשש שנים. לטענתה, עם גילוי הקשר שלחה אליה הנתבעת הודעות דוא"ל שבהן נקטה כלפיה בלשון מאיימת ובקללות. הנתבעת לא הסתפקה בכך אלא גם דיברה עם אמה ועם מעסיקה ואף תלתה מודעות ברחוב שבו מתגוררים הוריה שבהן נכתב: "בנות ישראל היקרות, שימרו על בעליכן, מפני הסכנה האורבת להם ולמשפחותיכם. (התובעת) ... הורסת משפחות, אינה בוחלת בפיתוי ובקיום יחסים עם גבר נשוי, אב לילדים, תינוקות, ומותירה אחריה משפחה הרוסה. אל תאמרו לי זה לא יקרה – היזהרו והישמרו מפניה".
בעקבות כך הגישה התובעת תביעה לבית המשפט שבה עתרה לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע. בפרט ציינה התובעת בכתב תביעתה אירוע שבמסגרתו בעת שישבה עם משפחתה שבעה בגין מות אביה, הגיעה הנתבעת לדירתה והחלה לקלל אותה בקולי קולות בנוכחות המנחמים.
הנתבעת הכחישה את הטענה כי יש בהתכתבויות הדוא"ל משום לשון הרע, כמו גם את הטענה כי ההודעות האלקטרוניות נצפו כנטען בכתב התביעה על ידי צד ג' באופן שהוביל לפיטורי התובעת. בפרט הכחישה הנתבעת כי ידעה על פטירת אביה של התובעת כמו גם את האירוע הנטען במהלך השבעה וכך גם את עצם תליית המודעות. לחילופין טענה הנתבעת כי גם באם קיים לשון הרע בפרסומים הנטענים והמוכחשים, אזי עומדות לה ההגנות הקבועות בחוק. לשיטתה, הפרסומים הם אמת והיה ענין ציבורי בפרסומם. הפרסומים, ככל שנעשו, נעשו בתום לב ולטובת האנשים שאליהם הופנו.
השופטת ליאת הר ציון קיבלה את התביעה בחלקה וקבעה כי יש בלשון המודעה בה מצויירת ומוצגת התובעת כ"סכנה אורבת", "הורסת משפחות" וש"אינה בוחלת בפיתוי גברים", כדי לענות על הגדרת לשון הרע שבחוק. כך צוין כי יש בדברים אלו כדי להשפיל ולבזות אדם בעיני הבריות בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. בעניין זה בפרט דחתה השופטת את טענת ההגנה של הנתבעת כי דבריה נאמרו ב"עידנא דריתחא", ונקבע כי אף אם המודעות עצמן הן ביטוי סובייקטיבי של הנתבעת לסערת הרגשות שחוותה עם גילוי מעשה הבגידה, עצם מעשה התכנון, הכנת המודעות, ניסוחם והדבקתם מלמדים כי מדובר בפרסום שבו ביקשה לקבוע עובדות ולהעליב את התובעת.
עוד קבעה השופטת כי לא קמה לנתבעת הגנת אמת בפרסום, הבנויה משני יסודות – אמיתות הפרסום וקיומו של עניין ציבורי הנלווה לו. השופטת ציינה כי לא הוכח כי מלבד מערכת היחסים בין התובעת לבין בעלה של הנתבעת, התובעת ניהלה בעבר מערכות יחסים נוספות עם גברים נשואים וכי היא גרמה להרס משפחות נוספות. עוד נקבע כי בניגוד לטענת הנתבעת לפיה התובעת "מפתה גברים נשואים", לא הוכח כי התובעת היא זו שגרמה להתפתחות הקשר הזוגי בינה ובין בעלה של הנתבעת. למעלה מן הצורך נקבע כי גם לא הוכח "העניין הציבורי". באשר להגנת תום הלב נקבע כי משהנתבעת הכחישה כי פרסמה את המודעות, היא אינה יכולה לטעון להגנת תום הלב, שהתנאי לה הוא הודיית הנתבע בפרסום.
עם זאת, נדחתה טענת התובעת כי היא פוטרה מעבודתה כתוצאה מההכפשות הנתבעת בהודעות דוא"ל, שאליהן נחשפו מעסיקה ועובדי החברה. השופטת ציינה כי הודעות הדוא"ל אינן מהוות פרסום כהגדרתו בחוק, שכן מדובר בהתכתבויות פנימיות בין התובעת ובין הנתבעת, באופן שלא הוכח כי צד שלישי נוסף נחשף להם. כן נקבע כי לא הוכח הקשר משלוח הודאות הדואר האלקטרוני לבין פיטורי התובעת כעבור שנה, ואף לא הוכח האירוע הנטען במפגש בבית האבלים, שכן לא הובאו עדויות נוספות לאירוע מלבד עדותה היחידה של אם התובעת.
משנקבע כאמור כי פרסום המודעות על ידי הנתבעת מהווה עוולת לשון הרע, ולאחר שנבחנו היקף תליית המודעות ומשך פרסומן, נפסק לתובעת פיצוי בסך של 25 אלף שקל.
