חדשות

נשיאת ביהמ"ש העליון מרים נאור דחתה את טענתו של סולימאן אל עביד, שהורשע באונס וברצח הנערה חנית קיקוס בשנות ה-90, כי הודאותיו ניתנו שלא מרצונו החופשי וכי חוקריו התעללו בו מינית, וקבעה כי אף שנותרו שאלות בלתי פתורות בעניין, עניינו של אל עביד נידון שוב ושוב בפני ערכאות שונות ובית המשפט העליון כבר אמר את דברו

נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור דחתה את בקשתו של סולימאן אל עביד, שהורשע באונס ורצח הנערה חנית קיקוס בשנות התשעים, לקיים משפט חוזר בעניינו. זאת, לאחר שעניינו נידון שוב ושוב בפני ערכאות שונות ואף היה מושא לדיון נוסף בהרכב מורחב של תשעה שופטים. הנשיאה נאור קבעה כי על אף שנותרו שאלות בלתי פתורות בעניין, מרבית הטענות שהועלו בבקשה היו ערעוריות באופיין, וכי בנוגע לשאלה המרכזית של משקל הודאותיו של עביד אמר כבר בית המשפט את דברו ואין לפתחה מחדש.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

ביוני 1993 נעלמה הנערה חנית קיקוס בת ה-17, לאחר שיצאה מביתהּ באופקים לחגיגת יום הולדת של חבר בבאר-שבע. אל עביד, שהיה כבן 44 באותה עת והתגורר בישוב רהט, עבד כמפעיל דחפור במִטמנת האשפה "דודאים" הממוקמת בצד הכביש המחבר בין אופקים לבין באר שבע. שמונה ימים לאחר היעלמה של קיקוס זומן אל עביד לחקירה אך בהודעות שנגבו ממנו הכחיש כל מעורבות לפרשה. לאחר הכנסת מדובב לתאו הודה בפניו כי אסף בחורה ברכבו, אנס אותה והשליך אותה מהרכב, ובעקבות זאת נלקח לחקירה נוספת שבה מסר הודאה.

בהמשך, ועל אף ששינה את גרסאותיו ואף חזר בו מהודאתו, הוגש כתב אישום נגד אל עביד בגין רצח ואינוס. שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי הרשיעו את אל עביד על בסיס הודאותיו וקבעו כי קיימות ראיות סיוע רבות התומכות באמינות ההודאות.

 טרם שמיעת ערעורו של אל עביד המבקש בבית המשפט העליון, גילו פועלים שרידי שלד בבור ניקוז ליד באר שבע ולאחר בדיקות מקיפות שנערכו בחו"ל התברר כי מדובר בשרידי גופתהּ של קיקוס ז"ל. בעקבות האמור, בוטל בהסכמה פסק דינו של בית המשפט המחוזי והוחזר אליו הדיון לשם גביית ראיות חדשות ולמתן פסק דין חדש. עם זאת, גם הפעם הורשע אל עביד ברוב דעות ונקבע כי אין נפקה מינה שהגופה נמצאה במקום שונה מהמקום שבו נטען כי הטמין אותה. בערעור לבית המשפט העליון הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור לעניין הרצח ולדחות את הערעור לעניין האונס ולכן הוחזר התיק בשלישית לבית המשפט המחוזי וזה גזר על אל עביד 12 שנות מאסר בפועל.

בעקבות בקשות מצד המבקש והמדינה, הורה נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק על קיום דיון נוסף בעניינו בהרכב מורחב בן תשעה שופטים. בדיון הנוסף הוחלט בדעת רוב כי מאפייני ההודאות מעידים על מהימנותן וכי קיימות ראיות סיוע רבות התומכות במסקנה זו, לרבות ידיעת פריטים מוכמנים אודות מצב החורשה שבה לפי הודאותיו ביצע המבקש את האונס וכן אודות קיקוס, התנהלותו החריגה של המבקש בערב ההֵעָלְמוּת במִטמנה ושקריו. לפיכך הייתה דעת הרוב כי יש להרשיע את המבקש ברציחתהּ ובאינוסהּ של קיקוס והוא נידון למאסר עולם.

במהלך השנים הגיש אל עביד שתי בקשות לחנינה, כאשר הבקשה השנייה הוגשה בין היתר בעקבות תחקיר שפורסם בעיתון "מעריב" בשנת 2006. במסגרת בחינת הבקשה ביקש שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן, מהמשנה לנשיא בית המשפט העליון מרים בן פורת לכתוב חוות דעת בעניינו של המבקש. בחוות דעתה, ציינה השופטת בן פורת כי לשיטתה, הרשעתו של המבקש הייתה בדין אולם תחת פרק שכותרתו "משפט חוזר" ציינה כי ניתן למצוא בתחקיר כמה טענות עובדתיות הראויות לתשומת לב.

בית המשפט העליון דחה את בקשתו הנוכחית של אל עביד לקיים משפט חוזר בעניינו. הנשיאה נאור התייחס לטענות המבקש כי נפלו פגמים בהליך גביית הודאותיו וכי חוקריו התעללו בו מינית באופן שגרם לביטול רצונו החופשי והביא אותו להודות במה שלא עשה. השופטת נאור ציינה כי אף שהמועד הקבוע בדין להגשת בקשה למשפט חוזר הוא 90 ימים מהיום שבו נודע למבקש על אחת העילות הקבועות בחוק, אין לחסום על הסף את הדיון בטענות המבקש על אף שאלו הועלו במרחק שנים כה רבות מהמשפט. עם זאת, בהחלט עשוי להינתן משקל לזמן הרב שעבר עד שהמבקש העלה את הטענות ובעיקר יש להידרש להסברים שהיו בפיו לכך, כאשר אין לשלול על הסף אפשרות כי קרבן להתעללות מינית יכבוש את עדותו כתוצאה מהטראומה שחווה.

לגופו של עניין קבעה הנשיאה כי בנסיבות שבהן הועלתה הטענה בדבר התעללות מינית במקרה זה קיים קושי רב להקנות לה משקל של ממש, בין היתר בשים לב לכך שהמבקש לא הביא ראיות לתמיכה בה למעט גרסתו שלו. כמו כן, מדובר בגרסה שהועלתה לראשונה במסגרת טיפולים נפשיים בשנת 2002, אך למרות זאת לא הוגשה בקשה למשפט חוזר בגינהּ במשך למעלה מעשור. זאת ועוד, יש לזכור כי המבקש הודה לראשונה בפני המדובב ורק לאחר מכן הוא הודה בפני החוקרים במהלך החקירה שבה לטענתו חווה התעללות מינית ולכן ספק רב אם קיים קשר סיבתי בין ההתעללות הנטענת לבין ההודאה.

עוד דחתה הנשיאה את טענתו של אל עביד לפיה המדובב שהיה בתאו תודרך על ידי החוקרים בפרטים מוכמנים ביחס לקיקוס המנוחה, אשר מצאו דרכם להודאותיו. השופטת קבעה כי המבקש לא הביא ראיות המצביעות על תוכן הפגישות בין המדובב לבין החוקרים וגם בהנחה שהמדובב אכן תודרך –  כלל לא הוכח כיצד בדיוק השפיע הדבר על הודאת המבקש בפניו. כן נדחתה הטענה כי בחינה מחודשת של חומרי החקירה שהוגשו במשפט מחזקת את המסקנה כי ההודאות שמסר לא היו חופשיות ומרצון. בעניין זה קבעה נאור כי טענות שעניינן בחינה מחדש של חומר החקירה שהוצג במשפט הן טענות ערעוריות מטיבן, וככאלו אין מקומן במסגרת בקשה למשפט חוזר ולא ניתן להעלותן במסגרת זו, וכי אין ממש בטענותיו הרבות בעניין הודאותיו ואין מדובר בראיות בעלות משקל סגולי המצדיק קבלת בקשה למשפט חוזר.

בהמשך, דחתה הנשיאה נאור את האלטרנטיבות האפשריות שהציג המבקש לקורותיה של קיקוס ז"ל באותו הלילה, וכן את טענותיו בנוגע למקום מציאת הגופה לפיהן חוקרי המשטרה לא בדקו לעומק ובמידה מספקת את המקום ואת הממצאים הפורנזיים שנמצאו בו. נאור הדגישה בעניין זה כי מבקש למשפט חוזר אינה אכסניה לביצוע "מקצה שיפורים" לטענות שהועלו במסגרת המשפט, ולכן אין מקום לדון בטענות ערעוריות מטיבן, כגון כיווני חקירה שונים שלא נבדקו כביכול ועוד.

לבסוף, קבעה הנשיאה כי לא נפל בעניינו של המבקש עיוות דין. צוין כי הנרטיב של הבקשה הוא כי למבקש "נתפר תיק", אולם נראה שחלק ניכר מטענות המבקש היו טענות ערעוריות שמקומן במשפט עצמו – בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור – ולא בבקשה למשפט חוזר, מה גם שטענות אלה ברובן כלל לא הועלו במשפט המקורי, לרבות טענות זוטא הנוגעות להודאות. עוד סברה הנשיאה כי בסופו של יום השאלה המרכזית היא כיצד יש להתייחס להודאותיו של המבקש, אלא שבשאלה זו אמר כבר בית המשפט העליון את דברו בהרכב מורחב.

מ"ח 8498/13

לקריאה נוספת, ראו:

"משפט חוזר אינו צינור להחלת דין חדש שלא היה קיים במועד המשפט המקורי"