בימ"ש השלום הורה למדינה להשיב לחברה לייבוא ושיווק מוצרי חשמל מסי מכס ששילמה, וקבע על פי הפרשנות הנכונה של סעיף 133 לפקודת המכס, אין לכלול במסגרת "ערך העסקה" תמלוגים ששילמה החברה לבעלת סימן המסחר "יונדאי" תמורת זכות השימוש בשמה, בנוסף על עלות הטובין המשולמת ליצרן הסיני
בית משפט השלום קיבל תביעה שהגישה חברה לייבוא ושיווק של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה וחייב את המדינה להשיב לה מסי מכס ששילמה בסך כ-11,000 שקל. זאת, לאחר שנקבע כי אין לכלול במסגרת "ערך העסקה" תמלוגים שמשלמת התובעת לבעלת סימן המסחר "יונדאי" בנוסף על עלות הטובין המשולמת ליצרן הסיני של המוצרים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעת, בחרת סמיקוס לקסיס, עוסקת בייבוא ושיווק של מוצרי חשמל, אלקטרוניקה, צילום ועוד, ומשלמת תמלוגים לחברת Hyundai הקוריאנית תמורת זכות השימוש בשמה במכירת מוצרים שונים אותם היא מייבאת מסין, בהם נורות, ספקי כוח, סוללות, מוצרי חשמל שונים וגופי תאורה. בגין תמלוגים אלו, חייבה המדינה את החברה בתשלומי מכס בהתאם לשיעור החל על יבוא הטובין מסין.
התובעת עתרה להשבת התשלומים בסך של 11,490 שקל, באמצעות עוה"ד אביגדור דורות ואליס אברמוביץ ממשרד איתן, מהולל & שדות, וטענה כי התשלום בגין התמלוגים אינו חלק מערך העסקה לצורך חישוב המכס. עוד נטען כי אין לבעלת סימן המסחר "יונדאי" כל מעורבות בתהליכי הייצור אצל הספקים בסין, אשר מצידם אינם מודעים להסכמים של התובעת עם בעלת הסימן. לעיתים, טענה התובעת, מבוצע תשלום התמלוגים גם כאחוז מסך רכישותיה מהספקים השונים בסין וכן על בסיס תשלום מינימאלי תקופתי שאינו קשור ברכישות בפועל. כפועל יוצא, טענה התובעת, ייתכן מצב שבו יבוצע תשלום תמלוגים לבעל סימן המסחר אף מבלי שהתובעת תבצע בפועל רכישות מספקים בסין.
השופטת כוכבה לוי קיבלה את התביעה במלואה, וציינה כי פרשנותו הנכונה של סעיף 133 (א)(3) לפקודת המכס נבחנה בפסיקת בית המשפט המחוזי, ושם נקבע כי ניתן לכלול תמלוגים המשולמים לבעל סימן מסחר בערך העסקה לצורכי מכס באותם מצבים בהם התמלוגים משולמים בגין הטובין, ותשלומם מהווה תנאי לביצועה של עסקת היבוא. במילים אחרות, "המכירה" אליה מתייחס הסעיף היא מכירת הסחורה ליבואן על ידי היצרן ולא שיווקה בישראל לאחר שזו נכנסה בשערי המכס.
לאחר בחינת ההסכמים בין הצדדים וכן העדויות והראיות מטעמם, הגיעה השופטת למסקנה כי על אף הסמכויות הרחבות שניתנו לבעלת סימן המסחר במסגרת ההסכמים שחתמה עם התובעת, בפועל נמנעה בעלת הסימן ממעורבות בכל מה שנוגע לבחירת היצרנים ובחינת המוצרים שיוצרו עבור התובעת במפעלים השונים, ואף לא ביצעה ביקורות על מנת לאפשר לה לשלוט בתהליכי הייצור. כך, לתובעת ניתנה למעשה יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחה בנוגע לטובין המיוצרים בסין, וכל זאת בתנאי שהאריזה והלוגו הכוללים את השם "יונדאי" יהיו לשביעות רצונה של בעלת הסימן. מכאן, שמעבר לתוכן הפורמאלי של ההסכמים בין התובעת לבעלת הסימן, המקנים לה זכות משפטית לפקח על הליך הייצור, בפועל לא עולה כי אכן הייתה לה אפשרות מעשית לעשות כן.
משכך, קבעה השופטת, בהיעדר שליטה בפועל של בעלת סימן המסחר על הליך הייצור – לא ניתן לחייב את התמלוגים במכס. השופטת נתנה פסק דין הצהרתי המצהיר כי תשלום תמלוגים ששילמה התובעת לבעלת הסימן המסחרי יונדאי אינם מהווים חלק מערך הטובין לצורכי חיוב במכס, ולכן נקבע כי המדינה תשיב לתובעת את המסים ששילמה בסך 11,490 שקל בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.
ת"א 1979-06-10
