חדשות

ביהמ"ש קיבל את חוות דעת המומחה מטעמו לפיה גורלה של המנוחה נחרץ עם האירוע המוחי שעברה ודחה את טענת התובעים לרשלנות הצוות הרפואי. לצד זאת, נקבע כי המנוחה לא נתנה את הסכמתה מדעת לצירופה לניסוי רפואי, שהוכחתה דורשת רף גבוה יותר מחתימה בלבד, ופסק לעיזבונה פיצוי של 200 אלף שקל

בית משפט השלום קיבל חלקית תביעת רשלנות רפואית שהגישו עיזבונה וילדיה של מנוחה שנפטרה בשנת 2004 לאחר שאושפזה במרכז הרפואי "בני ציון" בחיפה בעקבות שבץ מוחי. השופטת חנה לפין הראל קבעה כי אף שנפלו כשלים בהתנהלות בית החולים, לא הוכח הקשר הסיבתי בינם לבין מותה של המנוחה. עם זאת, בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה פסקה השופטת פיצוי בסך 200 אלף שקל, לאחר שמצאה כי המנוחה לא נתנה את הסכמתה מדעת לצירופה לניסוי רפואי, הנדרשת ביתר שאת בנסיבות אלו והוכחתה דורשת רף גבוה יותר מחתימה בלבד.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המנוחה התמוטטה בשנת 2004 במהלך עבודתה בשל שבץ מוחי והובהלה למרכז הרפואי "בני ציון" בחיפה, שם אושפזה במחלקה הנוירולוגית. בהמשך, הועברה המנוחה למחלקה לטיפול נמרץ עקב התדרדרות חמורה במצבה ונפטרה כשבוע ימים לאחר הגעתה לבית החולים.

ילדיה של המנוחה תבעו את בית החולים בטענה כי מותה נגרם בשל רשלנות, וטענו כי עם קבלתה של המנוחה לבית החולים היא צורפה לניסוי בתרופה חדשה מבלי שידעה על מה היא חותמת, ולכן לא נתנה הסכמתה מדעת להשתתף בניסוי. עוד טענו כי הם עצמם כלל לא ידעו שאמם צורפה לניסוי וממילא לא הסכימו לכך, וכי היא לא טופלה כראוי בגלל ההשתתפות בניסוי ונמנע ממנה עקב כך טיפול קיים להמסת קריש הדם אשר היה יכול להציל את חייה.

חובת זהירות מוגברת

השופטת חנה לפין הראל קיבלה את התביעה בחלקה ברכיב של פגיעה באוטונומיה בלבד. השופטת ציינה כי במקרה זה קיימת חובת זהירות מוגברת בהתחשב בעובדה שהמנוחה צורפה לניסוי רפואי ולא דובר בטיפול רגיל ושגרתי, וכן בעובדה שהרופא המטפל היה מנהל המחלקה שהוא רופא מומחה בתחומו. עוד נקבע כי בית החולים לא התנהל כראוי החל מקבלתה של המנוחה והפנייתה מיד לניסוי, מבלי שקיים תיעוד על התייעצות כלשהי שנעשתה בשאלה האם היא מתאימה להשתתף בו והאם יש להציע דרכי טיפול אחרות.

בשל היעדר הרישומים התקבלה עמדת התובעים לפיה יש מקום להחיל את כלל "הדבר מדבר בעדו", המעביר את נטל הראיה אל הנתבעת. אלא שלדעת השופטת, הנתבעת אכן הצליחה להרים הנטל ולהוכיח כי למרות היעדר הרישומים ולמרות אי ביצוע בדיקות נוספות, איחור בבדיקת סי.טי ואיחור בהתייעצות – כל אלו לא עלו כדי קביעה כי יש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בינם לבין מותה של המנוחה.

השופטת לפין הראל קיבלה את חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט לפיה גורלה של המנוחה נחרץ מרגע שאירע האירוע המוחי, ולא היה לאל ידם של אנשי הצוות הרפואי להושיעה, וקבעה כי בתנאי הידע שהיו אז לא ניתן לומר שהרופא הסביר היה נוהג אחרת. על כן, קבעה השופטת כי לא הוכח שהמנוחה נפטרה כתוצאה מרשלנות בית החולים. השופטת הוסיפה כי גם אם נפלה טעות בשיקול דעתם של רופאי בית החולים בהכלילם את המנוחה בניסוי, וגם אם נפלה טעות בשיקול דעת באיתור מוקדם של ילדיה ואי שיתופם בכך שהיא משתתפת בניסוי, הרי שכבר נפסק כי לא כל טעות בשיקול דעת היא הפרת חובת הזהירות ורשלנות.

הפגיעה באוטונומיה

השופטת לפין הראל התייחסה לסוגיית ההסכמה מדעת של המנוחה וציינה כי על פי הפסיקה, מתן טיפול רפואי ללא קבלת הסכמה מדעת של המטופל מהווה הן עוולה של רשלנות והן עוולה של תקיפה, וכן עולה כדי פגיעה באוטונומיה כאשר בראש נזק זה אין צורך בהוכחת הקשר הסיבתי. עוד הוזכר כי כדי שהסכמת החולה לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופו תהא הסכמה מדעת יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות. מנגד, החתמת החולה על טופס ההסכמה בלבד אינה כשלעצמה תנאי מספיק לצורך כך. עוד ציינה השופטת כי הסכמה מדעת הנדרשת לצורך השתתפות בניסוי רפואי שונה מזו הנדרשת בטיפול רפואי אחר וחובת הגילוי במקרה זה רחבה יותר. בנוסף, נוכח העובדה כי בניסוי רפואי המטופל אינו יודע למעשה אם יקבל את הטיפול הניסיוני או את הפלצבו, החובה לקבל את הסכמתו מדעת להשתתפות בניסוי נדרשת ביתר שאת והוכחתה דורשת רף גבוה יותר מחתימה בלבד.

השופטת קיבלה את טענת ילדיה של המנוחה כי היה צריך להתייעץ עמם וכי לא היתה התייחסות נאותה אליהם במשך כל הטיפול, באופן הפוגע בכבודם ובכבוד המנוחה. צירוף כל הגורמים והנסיבות הללו, במיוחד כאשר דובר בניסוי, הוביל למסקנה כי לא ניתנה הסכמה מדעת של המנוחה במובנה האמיתי. התובעים יפוצו בסך של 200 אלף שקל בגין הפגיעה באוטונומיה, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 50 אלף שקל.

ת"א 42104-02-11

לקריאה נוספת, ראו:

ביה"ח בני ציון ישלם הוצאות למדינה בגין הבאת שליה חיה לדיון בבית המשפט