שתי חברות פרטיות עתרו לבג"ץ נגד התחולה הגורפת של החובה לשלם את שכר העובדים ביום הבחירות, גם כאשר העובדים לא הצביעו בפועל או אינם בעלי זכות הצבעה. השופט יצחק עמית קבע כי ביהמ"ש לא יורה למחוקק לתקן את החוק, וכי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר – 64 שנה לאחר שנקבע ההוראה בחוק הבחירות לכנסת השנייה
בג"ץ דחה עתירה שהגישו שתי חברות פרטיות נגד ההוראה בחוק הבחירות המחייבת מעסיקים לשאת בתשלום שכר עובדיהם בגין יום השבתון שבו מתקיימות הבחירות לכנסת. השופט יצחק עמית קבע כי אף שהעתירה מעוררת נושאים בעלי חשיבות ציבורית ומעלה שאלה חוקתית לכאורה, הרי שבית המשפט לא יוציא צו המורה לרשות המחוקקת לתקן או לשנות דבר חקיקה, מה גם שבעתירה נפל שיהוי כבד בהגשתה 64 שנים לאחר שההוראה נחקקה לראשונה בחוק הבחירות לכנסת השנייה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
סעיף 136 לחוק הבחירות לכנסת קובע כי מעסיק ישלם לעובדו שכר עבודה עבור יום השבתון שבו מתקיימות הבחירות לכנסת. העותרות, חברות פרטיות, תקפו את ההוראה לעיל ועתרו למתן צו שיורה למדינה לנמק, בין היתר, מדוע המדינה היא לא זו שתישא בשכר העובדים ביום הבחירות, מדוע לא יישלל תשלום השכר מעובד שלא מימש את זכותו להצביע ומדוע קיימת חובה לממן את שכרם של עובדים משוללי זכות הצבעה כגון קטינים או עובדים זרים.
כן התבקש בית המשפט להצהיר כי הוראת סעיף 136 אינה מידתית ופוגעת בזכות הקניין ובחופש העיסוק של המעסיקים במגזר הפרטי בניגוד להוראות חוקי יסוד כבוד האדם וחופש העיסוק. לטענת העותרות, נגרמת להן פגיעה כלכלית בשל החובה לשאת במלוא שכר עובדיהן ביום הבחירות, בפרט נוכח התדירות הגבוהה של הבחירות לכנסת בשנים האחרונות, התחולה הגורפת של הסעיף על כלל העובדים ונוכח הירידה בשיעור ההצבעה הכללי של אזרחי ישראל. בהקשר זה, אף נטען כי גם אם כוונתו המקורית של המחוקק הייתה לעודד עובדים לנצל את יום השבתון לשם הצבעה, הרי שנתוני ההצבעה הנמוכים ממחישים כי התכלית לא הושגה. עוד הוסיפו העותרות כי עלות יום השבתון למשק עומדת על למעלה משני מיליארד שקל, על אף שכ-35% מכלל ציבור הבוחרים לא הצביע כלל, ומכאן שכשליש מהעובדים השכירים במשק מקבלים שכר ממעסיקיהם על אף שאינם טורחים להצביע. בנוסף, על המעסיקים חלה חובה לשלם שכר כפול (200%) עבור עובדים שהתייצבו לעבודתם ביום הבחירות בין אם הצביעו ובין אם לאו, בין אם הם בעלי זכות הצבעה ובין אם לאו.
השופט יצחק עמית דחה את העתירה על הסף וציין כי בית המשפט לא יוציא צו המורה לרשות המחוקקת לתקן או לשנות דבר חקיקה. זאת, שכן מושכלות יסוד הן שמלאכת השפיטה כוללת הפעלת ביקורת שיפוטית אך אל לו לבית המשפט לקבוע את תבונתו של החוק, אם הוא טוב, יעיל, מוצדק, או אם ישנו הסדר חקיקתי טוב יותר.
עוד ציין השופט כי סעיף 136 לחוק הבחירות חוסה תחת סעיף "שמירת הדינים" שבחוקי היסוד ובכך הוא "מחוסן" מפני ביקורת שיפוטית, גם בהנחה שיש בו כדי לפגוע בזכות הקניין. לחילופין, גם אם יש לפרש את הסעיף ברוח חוקי היסוד, הרי שנוסחו חד משמעי ונקבע בו במפורש כי מעסיק ישלם לעובד את השכר שהיה משתכר ביום הבחירות אילולא שבת, ולכן לא נראה כיצד ניתן לפרש את החוק אחרת כך שתוטל על המדינה החובה לשאת בתשלום כפי שמוצע על ידי העותרות.
אשר לטענה בדבר פגיעה בחופש העיסוק, קבע השופט כי זו נטענה בעלמא ונראה שגם לשיטת העותרות הפגיעה בחופש העיסוק היא פגיעה נלווית ומשנית לפגיעה בזכות הקניין. בעניין זה, כבר נקבע בפסיקה כי כאשר הפגיעה הנטענת בחופש העיסוק אינה עצמאית אלא היא תוצאת לוואי אגבית של הפגיעה הנטענת בזכות הקניין – גוברת הוראת שמירת הדינים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
לבסוף נקבע כי דין העתירה להידחות על הסף גם בשל השיהוי הניכר שבא לידי ביטוי בהגשתה 64 שנים לאחר שהוראה זו נחקקה לראשונה בחוק הבחירות לכנסת השנייה, 46 שנים לאחר חקיקת חוק הבחירות, וכחודשיים לפני מועד הבחירות. מלבד זאת, לעתירה לא צורפו צדדים רלוונטיים שהעתירה נוגעת להם כגון ועדת הבחירות המרכזית ומשרד האוצר, משנתבקש בעתירה כי המדינה תישא בתשלום שכרו של העובד.
בג"ץ 8940/14
לקריאה נוספת, ראו:
יום הבוחר: מי חייב לעבוד ומתי תעמולת בחירות במקום העבודה תיחשב לאפליה?
