חדשות

לאחר שש שנות נישואים עזב הבעל את הארץ, ניתק כל קשר עם אשתו ולבסוף נפטר בבלגיה. האלמנה, שחיה עם בן זוג מזה 36 שנה, טענה כי מאחר שהשניים לא התגרשו מעולם, היא היורשת החוקית. ביהמ"ש הכריע לטובת המבחן הפורמלי וקבע כי פתיחת האפשרות לבחון את שאלת הנישואים בפועל עלולה להוביל לסחף בפניות לביהמ"ש

בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה לפיה אחיו של מנוח הם אלו שיירשו אותו ולא אלמנתו, נוכח נתק בן 40 שנה בין המנוח ואשתו. השופט ישעיהו שנלר קבע נוכח הפרשנות העקבית בפסיקה לחוק הירושה, יש לבחון את יחסי הצדדים במבחן פורמלי ולא במבחן מהותי, כפי שעשה בית המשפט לענייני משפחה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המערערת והמנוח נישאו בשנת 1962, ונולדה להם ילדה אשר נפטרה בשנת 1986. בשנת 1968 עזב המנוח את הארץ, וכשנתיים לאחר מכן מצאה המערערת בן זוג וחיה עמו במשך 36 שנים, שבמהלכן אף נולדו להם שתי בנות משותפות.

בית המשפט לענייני משפחה ציין בהחלטתו כי המערערת והמנוח לא ראו עצמם כבני זוג, ואין חולק כי במשך למעלה מ-36 שנה, המערערת והמנוח לא התראו, לא דיברו אחד עם השני, חיו בנפרד במדינות שונות, ולא יצרו כל קשר. המנוח לא הגיע ללוויית בתם המשותפת, וגירושיהם מעולם לא הוסדרו. המנוח לא התחתן בשנית ולבסוף נפטר בבלגיה.

בית המשפט לענייני משפחה ערך בחינה מהותית ליחסי בני הזוג וקבע כי המערערת אינה זכאית לרשת 2/3 מעיזבונו של המנוח. בתוך כך, ניתן צו ירושה הקובע כי יורשיו של המנוח על פי דין הם שבעת אחיו, בחלקים שווים.

בערעור לבית המשפט המחוזי טענה האלמנה כי על פי הפסיקה, המבחן שלפיו נבחנת הזוגיות הוא מבחן פורמאלי, וכי בית המשפט לענייני משפחה חרג מסמכותו ופעל בניגוד לחוק ולהלכה. עוד טענה המערערת כי אין חולק שהמנוח מעולם לא הגיש בקשה לגירושין, לא התייצב לדיון בבית הדין הרבני ולא חתם על הסכם הגירושין. לפיכך, הוכח כי דה פקטו, המנוח כלל לא רצה להתגרש, והוא אף לא נישא ולא קיים קשר קבוע עם אישה נוספת. על כן, טענה המערערת, הצדדים ראו עצמם כבני זוג, ועל כן לא ניתן לאיין את זכותה לרשת את המנוח.

לטענת האחים, מטרות סעיף 11 לחוק הירושה מחייבות את המסקנה אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה, תוך שהם מפנים לכותרתו המשתמשות במונח "בן זוג', להבדיל מ"בן זוג נשוי". משכך, טענו האחים, הגם שעל פי הדין העברי אכן נותרו המערערת והמנוח נשואים עד לפטירתו, בחינת הדין האזרחי מלמדת כי יש לראות בהם כמי שחדלו להיות בני זוג, הן לאור הנתק המוחלט ביניהם במשך כ-40 שנה, והן לאור העובדה שהמערערת ניהלה חיי משפחה עם גבר אחר, ואף הביאה עימו שתי בנות.

השופט ישעיהו שנלר, שאליו הצטרפו יתר חברי המותב – השופטים ד"ר קובי ורדי וחגי ברנר, קיבל את הערעור וציין כי בית המשפט בפסיקותיו דבק במבחן הפורמאלי ואף החמיר ביחס אליו. הפסיקה לא נדרשה באופן עקבי לבחינת קיומם של תנאים אלו או אחרים, אלא בחנה את שאלת ההיזקקות לגט, דהיינו שאלת קיומם של הנישואים. על כן, נראה כי הפסיקה לא ראתה בכוונת המנוח התיאורטית את המבחן הקובע, אלא את "הסטטוס" של מסגרת היחסים שבין המנוח לבת הזוג.

השופט הבהיר כי גם אם מקרה זה הוא מקרה קיצון, עדיין אין בכך כדי לשנות מהפרשנות שנתנה ההלכה הפסוקה לחוק הירושה, ולא בכדי לא נמצא בפסיקת בית המשפט העליון עד היום מקרה שבו אכן יושמה פרשנות מהותית בפועל. השופט ציין כי פתיחת האפשרות לבחון את שאלת הנישואים בפועל, להבדיל מעצם הנישואים, עלולה לגרום לסחף בפניות לבית המשפט במסגרת בקשה של צו ירושה, תוך טיעון כי אף שמדובר באלמן או אלמנה, עדיין לאור מערכת היחסים, יש לראותם כמי שאינם ממלאים אחר הדרישה של בן זוג.

עמ"ש 38845-10-12