חדשות

גליק עוכב על ידי המשטרה בשתי הזדמנויות שונות בעת שניסה לצלם את עמדת הבידוק בכניסה להר הבית, על מנת להוכיח הפליית יהודים דתיים בעלייה להר. ביהמ"ש העליון דן בערעור ב"גלגול שלישי" וקבע כי מדובר בעיכוב שלא כדין למשך שעות אחדות, המצדיק פיצוי בהתאם

הפעיל יהודה גליק יפוצה על ידי המשטרה בסך של 10,000 שקל בשל עיכובו לשווא בשתי הזדמנויות לפני כחמש שנים. כך פסקו שלושה שופטי בית המשפט העליון, שדנו באופן חריג בערעור "בגלגול שלישי" שהגיש גליק על הפחתת סכום הפיצוי שנפסק לו בגין שני אירועים שבהם עוכב שלא כדין בכניסה להר הבית, לאחר שניסה לצלם את עמדת הבידוק על מנת להוכיח הפליית יהודים דתיים בעלייה להר.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

גליק מוכר כפעיל למען עליית יהודים להר הבית. לפני כחמש שנים הוא עתר לבג"ץ בטענה שהמשטרה מפלה לרעה יהודים דתיים בעלייה להר הבית אל מול אלה שאינם דתיים. העתירה נדחתה, משנמצא כי מגעיו של גליק עם גורמי האכיפה טרם מוצו, ולאחר שנציג המשטרה הצהיר כי לא קיימת הבחנה בין יהודים דתיים לשאינם דתיים במתן האפשרות לעלות להר הבית. לאחר מתן פסק הדין, החל גליק לפעול כדי להוכיח את טענתו בדבר ההפליה, ולשם כך ניסה לצלם את עמדת הבידוק בכניסה להר הבית. על רקע זה הוא עוכב פעמיים על ידי המשטרה, ובגינם הגיש תביעת פיצויים לבית משפט השלום בבירה, שבעטיה ערער פעמיים.

מוכר כפרובוקטור

באירוע הראשון הגיע גליק בשעות הבוקר לאזור הסמוך לעמדת הבידוק להר הבית, ונעמד מחוץ לתור, על כיסא, כדי לצלם את עמדת הבידוק. או אז עוכב על ידי המשטרה, משנטען כי העיכוב נדרש נוכח הפרובוקציה שיצר גליק כשעמד על הכיסא כדי לצלם. עוד באותו יום הוא הובא לבית המשפט בבקשה לשחררו בתנאים מגבילים – ערבות עצמית והרחקתו מעמדת הבידוק למשך 30 יום. השופט דב פולוק נעתר לבקשה באופן חלקי, והורה על שחרורו בחתימה על ערבות עצמית בסך אלף שקלים.

מהחלטה שניתנה למחרת היום עולה כי בית המשפט קבע שעל המשטרה לאפשר לגליק לצלם את עמדת הבידוק כדי להוכיח את טענותיו. השופטת מלכה אביב דחתה את טענת המשטרה לענין העמידה על הכיסא, וקבעה כי אין בה כשלעצמה כדי ליצור פרובוקציה באופן המצדיק את עיכובו של גליק. לכן פסק בית המשפט כי לא היה מקום לעכב את המבקש בנסיבות האמורות.

באירוע השני, באופן דומה, גליק הגיע לעמדת הבידוק בכניסה להר הבית כדי לצלם את הליך הבידוק. גם כאן נטען שהוא יצר פרובוקציות ולכן עוכב. הוא שוב הובא לבית המשפט כדי לשחררו בתנאים מגבילים – ערבות עצמית והרחקתו משער המוגרבים בעיר העתיקה למשך 60 יום. אלא שהשופט פולוק דחה את הבקשה, תוך שציין כי בהחלטתו הקודמת הורה למשטרה לאפשר לגליק לצלם את עמדת הבידוק, ולכן עליה לבצע את ההחלטה.

גליק הציג לבית משפט השלום סרטונים ותמונות שמהם עלה כי הוא לא הפריע לגורמי הביטחון או לכל אדם אחר בבקשו לצלם את עמדת הבידוק, ומכל מקום לא עשה דבר שהצדיק את עיכובו. עוד ציין בית משפט השלום כי עולה מהסרטונים שהשוטרים בזירה התנהגו בצורה בלתי הולמת, חסמו את המצלמה, ניסו למשוך את הכיסא ממנו ניסה גליק לצלם את הבידוק והתבטאו באופן תקיף. לכן, קבע בית המשפט, כי גם כאן לא היה מקום לעכב את גליק, והדבר אף חמור פי כמה מהמקרה הראשון לנוכח פעולת המשטרה בניגוד להחלטה השיפוטית.

בסיכומו של דבר, פסק בית משפט השלום כי גליק עוכב למעשה לא בעקבות פעולותיו הקונקרטיות, אלא כיוון שהיה מוכר למשטרה כפרובוקטור, ולכן הוא זכאי לפיצוי בגין עיכובי שווא אלה בסך של 29,700 שקל – בגין עגמת נפש, לשון הרע ופגיעה בזכויותיו.

המשטרה ערערה לבית המשפט המחוזי, ערעורה התקבל ברובו והפיצוי הופחת ל-3,000 שקל בלבד.

גליק לא ויתר והגיש בקשת ערעור לבית המשפט העליון, בטענה כי נוכח מעמדה של הזכות החוקתית לחירות והפגיעה הקשה בה, מצדיקה הבקשה דיון בגלגול שלישי בבית המשפט העליון. לגופם של דברים טען, באמצעות עו"ד אביעד ויסולי, כי שגה בית המשפט המחוזי כשהפחית את סכום הפיצויים באופן כה משמעותי, ללא הנמקה של ממש. עוד נטען כי הסכום עצמו, 1,500 שקל בעבור כל עיכוב שווא, הוא נמוך בנסיבות ואין בו כדי לשקף את הפגיעה בחירותו של גליק.

הפרת החלטה שיפוטית

השופט אליקים רובינשטיין החליט לאפשר לגליק את זכות הערעור, וביקר את התנהלות המשטרה בנסיבות הפרשה. "אין חולק על ייחודיותו של נושא הר הבית", קבע השופט רובינשטיין, בהסכמת השופטים חנן מלצר ויורם דנציגר. "גם על הרגישות הבינלאומית אין צורך להכביר מלים... ואולם, המשטרה כגוף ממלכתי חייבת לשמור על הדין, גם אם הדבר מחייב ריסון וחירוק שיניים; וכשהמדובר בקיום החלטות שיפוטיות, הדבר צריך להיות ברור כשמש מעיקרא, בנוסף לציווי למימוש זכויות בתבונה וברגישות".

השופט רובינשטיין הוסיף כי "גם אם היה בדעת המשטרה, כפי שעשתה, לערור על החלטת בית משפט השלום – באותו שלב שבו עמדה ההחלטה בתוקף, היה צריך לקיימה. סבורני כי לא נתן בית המשפט המחוזי משקל ראוי לשני אלה: ראשית, בכך שלא נדרש בהכרעתו לכך שהמשיבה הפרה החלטה שיפוטית כאשר בחרה לעכב את המבקש בתום האירוע השני, ועל כן גם לא נתן לכך משקל. כפי שציין בית משפט השלום, הדבר חמור ומצדיק פיצוי בהתאם, כך גם אם לא בגובה הסכום שפסק בית משפט השלום; שנית, בית המשפט המחוזי הפחית את סכום הפיצויים שנפסקו לטובת המבקש בכ-90%, אולם לא נימק קביעה זו כדבעי; נדמה, על פני הדברים, ובכל הכבוד, כי בית המשפט המחוזי ביקש לתקן משגה אחד באמצעות משגה אחר, שעה שנמנע גם הוא לדון בטענות אלה לאשורן, וקבע את הסכום שקבע בלא הנמקה מספקת".

באשר לגובה סכום הפיצוי הראוי, ציין השופט רובינשטיין כי הסכומים שנקבעו בפסיקה שונים מאוד ממקרה למקרה, והטעים כי "בקבעו את סכום הפיצויים הרלוונטי על בית המשפט ליתן כמובן משקל לעצם המעצר או העיכוב ולנסיבותיהם, עוד בטרם חישובו של משך שלילת החירות. הוא הדין ובמוטעם ביתר באשר לנסיבות הספציפיות, ובמקרה דנא להפרתה של החלטה שיפוטית, וכל מקרה לגופו".

בית המשפט העליון פסק כי בשני המקרים שבהם עוכב גליק על ידי המשטרה "מדובר בעיכוב שלא כדין למשך שעות אחדות, אך בעיכוב באירוע השני יש חומרה יתרה, כיון שהדבר נעשה בניגוד להחלטה שיפוטית שניתנה אך יום אחד קודם לכן, ולא יתכן חולק כי החלטות שיפוטיות יש לקיים".

לכן נפסק לגליק סך של 2,500 שקל בגין האירוע הראשון וסך 5,000 שקל בגין האירוע השני, ויחד 7,500 שקל, נכון להיום. המשטרה אף חויבה בהוצאות המשפט של גליק בבית המשפט העליון בסך 2,500 שקל.

השופט דנציגר ראה לנכון להוסיף מילים מספר בעניין עיכוב לחקירה, ובעקבות ניתוח משפטי עדכני יצאה בקריאה לחברי הכנסת כי "הגיעה השעה לבצע תיקוני חקיקה שונים שיסירו כל ספק או אי בהירות באשר לסמכות המשטרה לעיכוב חשודים ולמגבלות החלות על סמכות זו". שכן, הסביר השופט דנציגר כי "עיכוב של אדם לצורך חקירתו על ידי שוטר, ככל הגבלה אחרת על זכות התנועה שלו, הינו פגיעה בחירותו האישית של אדם המוכרת כזכות חוקתית בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הגם שהוראת הסעיף אינה נוקבת במפורש במונח 'עיכוב'. משכך, כדי לבסס את הסמכות לעיכובו של אדם, יש לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד".

רע"א 4672/14

לקריאה נוספת, ראו:

בג"ץ אישר את מדיניות ההריסה של בתי מחבלים אך הורה לבחון את יעילותה