חדשות

ביהמ"ש דחה את עתירתם של שמונה ארגוני זכויות אדם וקבע כי אף שהעתירה מעוררת שאלות קשות ודילמות מוסריות, העובדה שהטרור אינו מכבד את כללי המשחק שקבע העולם הישן בדיני המלחמה מחייבת גם את המשפטנים, ולא רק את כוחות הביטחון, להתאים את הדינים למציאות החדשה

הרכב של שלושה שופטי בג"ץ דחה את עתירתם של שמונה ארגוני זכויות אדם שתקפו עקרונית את חוקיות המדיניות של הריסת בתי מחבלים שביצעו פיגועים נגד ישראלים. השופטים קבעו כי אף שהעתירה מעוררת שאלות קשות ודילמות מוסריות, הרי שבכפוף לעקרונות של מידתיות מדובר בסמכות העולה בקנה אחד עם המשפט הישראלי והדין הבינלאומי. לצד זאת הבהירו השופטים את הצורך לקיים בעתיד מעת לעת מעקב ומחקר לגבי האמצעי של הריסת הבתים ותועלתו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) קובעת בין היתר כי בסמכותו של מפקד צבאי להורות על החרמת והריסת או אטימת בתים ש"תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה... שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה". העותרים, שמונה ארגונים הפועלים להגנת זכויות האדם בישראל ובשטחים, טענו נגד סמכות המשיבים לעשות שימוש בתקנה 119 באופן המאפשר להחרים, להרוס ולאטום בתיהם של אלה החשודים במעורבות בפעילות עוינת נגד מדינת ישראל. לשיטתם, שימוש בתקנה למטרות אלו הוא בלתי חוקי בהיותו נוגד את הדין הבינלאומי ואת המשפט החוקתי והמנהלי הישראלי.

העותרים הבהירו כי הם מודעים לכך שטענותיהם לעניין חוקיות השימוש בתקנה 119 כבר נידונו ונדחו בעבר בבג"ץ, אלא שלטענתם הכרעות אלו ניתנו לפני שנים רבות ונשאו הנמקה לקונית ולכן הגיעה העת לעיון מחדש בהצדקה הנורמטיבית שעמדה בשעתו בבסיס פסקי דין אלה. עוד נטען לעניין זה כי במהלך הזמן חלה התפתחות של ממש במשפט הבינלאומי, לרבות הקמת טריבונלים שונים העוסקים בפשעי מלחמה ברחבי העולם, ולכן יש צורך להידרש לשאלות השונות מחדש. לגופם של דברים, נטען בעיקר כי תקנה 119 כפופה להוראות המשפט הבינלאומי האוסרות על הריסת בתים, שכן מדובר בענישה קולקטיבית. טענות העותרים נתמכו בחוות דעת מטעם מומחים משפטיים, לרבות פרופ' יובל שני, פרופ' מרדכי קרמניצר ועוד.

עונש קולקטיבי

השופט אליקים רובינשטיין דחה את העתירה אך ציין כי היא מעוררת מטיבה שאלות קשות ואף דילמה מוסרית במקומות מסוימים. אולם, כדברי השופט (בדימ') טירקל בעניין אחר, הסיכוי שהרס בית או אטימתו ימנע בעתיד שפיכות דמים מחייב להקשות את הלב ולחוס על העלולים ליפול קרבן למעשי זוועה יותר משראוי לחוס על דייריו של הבית.

השופט עמד על ההיסטוריה השיפוטית של תקנה 119 כפי שנידונה בעבר בפסיקת בג"ץ, וציין כי תכלית התקנה היא הרתעתית ולא  עונשית וכי בית המשפט אינו בא בנעליה של מערכת הביטחון שלה מסור שיקול הדעת לקבוע מתי יהיה מדובר באמצעי יעיל שיש לעשות בו שימוש לשם השגת מטרת ההרתעה. לצד זאת, הוכר הנזק הנגרם לקניינם של יושבי הבית ככל שלא היו מעורבים בעבירה בגינה הוחלט על הריסתו ועל כן נקבע כי אף שתוקפן של תקנות ההגנה לשעת חירום אינו כפוף להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – יש לפרשן בהתאם לאמור בו ולהפעיל את הסמכות מכוחן באופן מידתי.

בין היתר, יש לשקול את חומרת המעשים המיוחסים לחשוד, עוצמת הראיות נגדו ומידת מעורבותם של יתר דיירי הבית במעשיו, וכן יש לבחון אם ניתן להסתפק בהפעלת הסמכות רק כלפי אותו חלק מהבית שבו התגורר החשוד, והאם ניתן לבצע את ההריסה מבלי לפגוע בבתים סמוכים או להסתפק באטימת הבית או חלקים ממנו כאמצעי פוגעני פחות. על פי הפסיקה, מדובר ברשימה לא סגורה, ויש לבחון את הפרמטרים כמכלול.

השופט רובינשטיין ציין כי אי אפשר שלא להתבונן אל הנושא במסגרת המלחמה בטרור, כשנדמה שהמקרים המתוארים בעתירות הפרטניות מדברים בעד עצמם. אשר לטענת המבקשים לפיה הריסה משמעה עונש קולקטיבי האסור על פי אמנת ג'נבה הרביעית, ציין השופט רובינשטיין כי יש לפרש את האמנה באופן שישמור על רוחה ויגשים את התכליות העומדות בבסיסה, אולם בד בבד יאפשר למדינת ישראל להגן על ביטחון תושביה במובן הבסיסי ביותר. זאת ועוד, האיסור על הריסת בתים המופיע בה מסייג מקרים שבהם הפעולה נחוצה מטעמים צבאיים, מה גם שהשאלה היא כאמור שאלה של מידתיות המתייחסת גם לשאלה אם מופעל האמצעי באופן קולקטיבי כגון לדוגמה הריסת בתי שכונה שלמה, דבר שלא יעלה על הדעת.

גינוי תקיף לטרור במגזר היהודי

עוד קבע השופט רובינשטיין כי עיקרון המידתיות אינו מאפשר להמשיך להניח לעד כי בחירה באפשרות הדרסטית של הריסת בתים או אף אטימתם משיגה את המטרה המיוחלת של ההרתעה, ולכן הדבר מצדיק עיון מתמיד בשאלה אם אכן הוא נושא פירות. לפיכך, על גורמי המדינה לבחון מעת לעת את הכלי והתועלת שיש בו, לרבות עריכת מעקב ומחקר בסוגיה, ואף להביא בפני בית המשפט בעתיד נתונים המצביעים על אפקטיביות האמצעי במידת הצורך.

לתוצאה זו הצטרפו גם יתר שופטי ההרכב. השופט נעם סולברג ציין כי המחקר האמפירי הקיים היום, לצד מחקרים חדשים בתחום הפסיכולוגיה של הטרור והתיאוריה של ההרתעה, תומכים במצטבר בפוטנציאל ההרתעתי הטמון בהריסת בתי מחבלים. עוד נמצא במחקרים מתחום הפסיכולוגיה כי ארגוני טרור, לרבות אלה המאופיינים בקיצוניות דתית, מגיבים לחשיבה רציונאלית ותועלתנית ומשכך ניתן להרתיעם באמצעות צעדים שישפיעו על שיקולי עלות-תועלת של מעשה הטרור. גם מרכזיותה של המשפחה בעיני המעורבים בטרור עולה במובהק במחקרים אלו, ותומכת בערך ההרתעתי הטמון בהריסת בית המחבל.

השופט סולברג התייחס לטענת ההפליה שהעלו העותרים בין פלסטינים ליהודים המעורבים בטרור, וקבע כי השוני בין שתי הקבוצות עולה על כל דמיון והפער הוא עצום באיכות הפיגועים, בכמותם ובעיקר ביחס הסביבה שעניינו גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאינו קיים בצד שכנגד.

גם השופטת אסתר חיות הצטרפה לתוצאה של דחיית העתירה, כשהטעם המרכזי בכך היה נעוץ בעובדה שהסוגיות העקרוניות שהעלו העותרים כבר נדונו והוכרעו על ידי בג"ץ אך לאחרונה בעתירות פרטניות, בעניין הריסת ביתו של הנאשם ברצח נצ"מ ברוך מזרחי ז"ל ובעניין הריסת בתיהם של חוטפי ורוצחי שלושת הנערים. לדברי חיות, העובדה שהטרור אינו מכבד שום כלל מכללי המשחק שקבע העולם הישן בדיני המלחמה, מחייבת גם את המשפטנים ולא רק את כוחות הביטחון לחשיבה מחדש על מנת לעצב באופן מעודכן את הדינים ולהתאימם למציאות החדשה. לפיכך, ובהיעדר קודקס דינים מעודכן כזה, מתמודד המשפט הישראלי ממקרה למקרה עם סוגיות הנוגעות למאבק בטרור תוך שאיפה וחתירה מתמדת לשמור על האיזון העדין שבין צורכי הביטחון ובין זכויות אדם וערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

בד בבד עם דחיית העתירה, ועל סמך העקרונות שהותוו בה, ניתנו בבג"ץ פסקי דין שהתייחסו לעתירות פרטניות נגד החלטות להריסת בתיהם של מחבלים שביצעו פיגועים בעת האחרונה. כך, אישר בג"ץ את הריסת בית משפחתו של המחבל שביצע את פיגוע הטרקטור בירושלים באוגוסט 2014, בו נהרג אזרח ישראלי ונפצעו ארבעה נוספים. בתוך כך, דחו השופטים את טענת המשפחה לפיה דובר בתאונה ולא בפיגוע וקבעו כי הראיות שהוצגו, ובכלל זאת סרטונים שצולמו במהלך האירוע, מעידות על כך שמדובר בהשתלשלות אירועים שנעשתה בכוונה של ממש ובמסגרת אירוע חבלני. כן אושרה הריסת בתיהם של משפחות המחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני בבית הכנסת בשכונת הר-נוף בירושלים בו נרצחו חמישה בני אדם, והריסת בית המחבל שביצע פיגוע דריסה בתחנת הרכבת הקלה ברחוב "שמעון הצדיק" בעיר. לצד זאת, לא אושרה בעת הזו הריסת ביתו של המפגע שניסה להתנקש בחייו של פעיל הימין יהודה גליק, והוצא צו על תנאי המורה למדינה לנמק מדוע אין להימנע מההריסה. לדעת השופט רובינשטיין שכתב את פסק הדין, הדברים במקרה זה נבדלים מהמקרים האחרים שכן למרות שהמעשים המיוחסים ליורה הם חמורים עד מאוד, שאלה היא אם הם עומדים ברף החמור במיוחד הנדרש כדי להורות על הריסה בשים לב לכך שבסופו של יום לא קופחו חיי אדם. בנוסף, אין כל טענה שבני המשפחה ידעו דבר או חצי דבר על פעילותו החבלנית של המפגע.

בג"ץ 8091/14