חדשות

ביה"ד לעבודה קיבל את גרסתה של העובדת כי המעסיק איים עליה שיפיץ אודותיה לבני משפחתה כי היא מתראה עם "כל מיני נערים" ופיטר אותה לאחר שהודיעה על צאתה לשירות מילואים שאליו זומנה. לגבי עובדת אחרת קבע ביה"ד כי היא פוטרה על רקע חשדות לגניבה, מבלי שהמעסיק הביא ולו בדל ראיה לכך

בית הדין האזורי לעבודה קיבל תביעה שהגישו שתי עובדות שפוטרו מעסק קטן, ופסק להן פיצוי בגין פגמים שנפלו בסיום העסקתן. בין היתר, נפסק כי אחת העובדות הוטרדה מינית על ידי המעסיק ופוטרה שלא כדין לאחר שהודיעה על צאתה לשירות מילואים, ואילו העובדת השנייה פוטרה על רקע חשדות לא מבוססים לגניבה וללא שימוע. סך הפיצוי שנפסק לשתי העובדות יחד – כ-36 אלף שקל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבע, זיו כהן, מפעיל עסק המסייע בהכנת טפסים לצורך קבלת ויזה לארה"ב. התובעות עבדו בעסק החל משנת 2011 ובמשך שנתיים, עד שפוטרו בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. לטענת התובעת 1, הנתבע נהג כלפיה לאורך תקופת עבודתה באופן אלים ומיני תוך שאיים עליה כי יפיץ לבני משפחתה פרטים על קשרים שהיא מנהלת עם נערים וכן יפיץ פרטים אינטימיים אודותיה. עוד טענה כי הנתבע סירב לאפשר לה לצאת לבדיקות רפואיות אף שנתגלה אצלה חיידק בקיבה, וכי בהמשך היא פוטרה בשל שירות מילואים שאליו זומנה. לאור האמור, עתרה התובעת 1 לחייב את הנתבע בפיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק חיילים משוחררים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וכן לתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע, אי הפרשת כספים לקרן הפנסיה, אי תשלום חופשה שנתית, דמי הבראה, ועוד.

התובעת 2, מצדה, טענה כי פוטרה בשיחת טלפון, כאשר לאחר כשבוע זומנה לשימוע פיקטיבי במהלכו דיבר אליה הנתבע בברוטליות ולא ניתנה לה הזדמנות להשיב לטענות כנגדה. לפיכך, עתרה לחייב את הנתבע בתשלום זכויותיה הסוציאליות כמו גם בתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.

הנתבע הכחיש את טענת ההטרדה המינית וטען כי יחסו לתובעת 1 היה ראוי וללא כל דופי, וכי היא לא פוטרה אלא סירבה להגיע לעבודה משהתבקשה ובהמשך התפטרה. אשר לתובעת 2, טען הנתבע כי היא לא פוטרה אלא זנחה את עבודתה עקב חשדות שהעלה הנתבע נגדה. לשיטתו, זו החלה לזלזל בעבודתה ולאחר בירורים שביצע התברר לו שהיא מועלת בעבודתה, יוצרת קשר עם לקוחות וגובה מהם תשלום נוסף שאותו שלשלה לכיסה. כן טען כי נערך לתובעת שימוע כדין וניתנה לה הזדמנות לשנות את אופן תפקודה, אולם לאחר כחודש התגלו מעשי המרמה שלה ולכן נשלח אליה מכתב התראה שלאחריו ניתקה עמו קשר.

השופטת אריאלה גילצר כץ קיבלה את גרסתן של העובדות וקבעה כי הנתבע פיטר את התובעת 1 לאו דווקא משום שיצאה לשירות מילואים, אלא בשל היעדרויותיה הרבות ובפרט היעדרותה עקב המילואים, אשר הייתה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו, ולא ערך לה שימוע כנדרש. לפיכך פסקה השופטת לתובעת פיצוי בסך של 5,000 שקל מכוח חוק חיילים משוחררים, אך דחתה את התביעה מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שכן החוק לא חל על הצדדים במקרה זה בשל מספר העובדים הנמוך משישה.

השופטת קיבלה את טענת ההטרדה המינית שהעלתה התובעת וקבעה כי הנתבע אכן איים עליה שיפיץ אודותיה לבני משפחתה כי היא מתראה עם "כל מיני נערים". באמירה זו, נקבע, יש משום "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או מיניותו...", ומשכך עולה כדי הטרדה מינית כמשמעותה בסעיף 3(5) לחוק למניעת הטרדה מינית.

בעניינה של התובעת 2 קבעה השופטת גילצר כץ כי הנתבע האשים את העובדת בגניבה מבלי שהביא ולו בדל ראיה לכך, וכי ה"שימוע" שנערך לה נעשה לאחר פיטוריה ולא נעשה כדין כיוון שלא נכתב בו פרוטוקול.

לאחר שנבחנו רכיבי התביעה השונים, פסקה השופטת לתובעת 1 פיצוי בסך של 27 אלף שקל, בין היתר בעילות של הטרדה מינית, פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין עריכת שימוע. לתובעת 2 נפסק פיצוי בסך של 9,207 שקל.

סע"ש 39065-04-13