חדשות

ההסכם בין הצדדים קבע כי שכר הטרחה ישולם לעורך הדין באחוזים מתוך הפיצוי שיקבל הלקוח בגין הפקעת מקרקעין השייכים לו. לאחר שמונה שנים של הליכים מול הערכאות השונות הכין עורך הדין עתירה לבג"ץ, אולם ברגע האחרון סירב הלקוח לחתום על התצהיר הנלווה לה וחזר בו מהסכמתו לניהול ההליך

בית משפט השלום חייב לקוח לפצות את עורך דינו בסך של 207 אלף שקל, לאחר שזה סיכל ברגע האחרון עתירה שהוכנה להגשה לבג"ץ, בכך שסירב לחתום על תצהיר התומך בה. השופטת הלית סילש קבעה כי מעשיו של הלקוח, שנעשו בהתעלם מההשלכות שלהם על עורך הדין וכל יכולתו לקבל שכר עבור עמלו במשך שנים, מקימים לעורך הדין זכות תביעה בגין הנזקים שנגרמו לו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בתביעה שהגיש עתר עורך הדין לחיוב לקוחו לשעבר בתשלום סכום של 400 אלף שקל כשכר טרחה עבור מתן שירות משפטי. לטענת עורך הדין, לאורך תקופה של כשמונה שנים הוא העניק שירותים משפטיים לנתבע, שמטרתם קבלת פיצוי בגין הפקעת חלק ממקרקעין השייכים לו. שירותים אלו כללו , בין היתר, ניהול הליכים משפטיים בבית המשפט המחוזי, בבית המשפט העליון וכן בפני ועדה מיוחדת שהוקמה כפועל יוצא מן ההליכים הקודמים. בין הצדדים הוסכם כי שכר הטרחה עבור השירות המשפטי ישולם באחוזים מתוך סכום הפיצויים שייפסק לטובת הלקוח.

בעקבות החלטת שר התחבורה דאז שלא לשלם לנתבע פיצוי בגין ההפקעה, הוסיף עורך הדין והכין טיוטת עתירה לבג"ץ. בשלב הסופי של ההליך, ולאחר שהעתירה כבר הושלמה וכל שנותר הוא חתימתו של הנתבע על התצהיר הנלווה, חזר בו הלקוח מהסכמתו לניהול ההליך וסירב לחתום על התצהיר.

לטענת עורך הדין, הנתבע נהג כלפיו בחוסר תום לב, הפר את ההסכם עמו והתעשר על חשבונו שלא כדין, שכן הוא מכר את הקרקע לצד ג'. הנתבע הכחיש את הטענות וטען כי בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה אחד, שבמסגרתו הוא התחייב לשלם לעורך הדין בגין טיפולו המשפטי שכר טרחה בסך של 1,200 דולר, כמקדמה, וגן 12% מסכום הפיצוי שייפסק. הנתבע טען כי לא נתבקשו שירותיו של עורך הדין לצורך הגשת העתירה לבג"ץ, מה גם שלא היה לו עוד כל עניין בהגשתה של עתירה זו, בהינתן מכירת המקרקעין לצד ג'. לשיטת הנתבע, עורך הדין נטל על עצמו סיכון נוכח מהות ההסכמות בין הצדדים באשר לגובה ודרך תשלום שכר הטרחה, וכי כל מטרת ניהולו של הליך זה הינה עשיית עושר שלא כדין על חשבונו.

השופטת הלית סילש קיבלה את התביעה בחלקה והעדיפה בבירור את גרסתו של עורך הדין על פני גרסתו של הנתבע. השופטת ציינה כי הוכח שהצדדים הסכימו על הגשת העתירה, כאשר הנתבע הוא זה שיחתום על התצהיר התומך בה, ואילו צד ג' שרכש את המקרקעין יישא בכל ההוצאות הכרוכות בהגשתה.

השופטת ציינה עוד כי התובע ביקש להוסיף ולמצות את ההליך המשפטי מסיבות ברורות, שכן זכאותו לקבלת שכר טרחה היתה מותנית בקבלתם של פיצויי הפקעה בפועל, וכן כי הנתבע נתן באופן חד משמעי את הסכמתו להמשך ניהול ההליך. כך, למשל, היה זה הנתבע עצמו שנסע לירושלים לצורך המצאת הפרוטוקולים של הוועדה אשר שימשו חלק מהבסיס להגשת העתירה.

עוד הודגש כי ביטול ההתקשרות, תוך התעלמות מההשלכות שיש לכך על עורך הדין ועל יכולתו לקבל שכר עבור עמלו במשך שנים, מהווה קיום של זכות שלא בתום לב המקים לעורך הדין זכות תביעה בגין נזקיו.

עם זאת, הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט היה נמוך מהסכום שנתבע ועמד על 207,619 שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך של 50 אלף שקל.

ת"א 12614-09-11