התובע טען כי שוטר שהתקשר להודיע לו על צו הבאה נגדו עשה זאת שלא כדין למספר המוגדר כחסוי, שלא רשום במודיעין 144 ולא נמסר לגורם ממסדי כלשהו. ביהמ"ש קבע כי לתובע אשר בחר שלא להתייצב לדיון פלילי בעניינו ממילא אין כל זכות למספר חסוי מפני המשטרה וכי התביעה עצמה מהווה שימוש מובהק לרעה בהליכי משפט
בית משפט השלום דחה תביעה שהגיש אזרח נגד המשטרה, בטענה כי זו פגעה בפרטיותו לאחר שבאחד הימים טלפן אליו שוטר למספר טלפון חסוי אשר בבעלותו על מנת להודיע לו על צו הבאה הקיים נגדו. השופטת אורית ליפשיץ קבעה כי מספר הטלפון אכן הוגדר כחסוי בחברת אורנג', אולם התובע לא הוכיח שנציג החברה מסר את המספר למשטרה, מה גם שהמספר נמסר לגורמים רבים על ידי התובע עצמו. השופטת קבעה עוד כי התביעה מהווה שימוש מובהק לרעה בהליכי משפט, וחייבה את התובע בהוצאות המשטרה בסך 10,000 שקל, סכום הגבוה אף מהסכום שנתבע.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
עניינו של ההליך, בתביעה לפי חוק הגנת הפרטיות נגד משטרת ישראל. לטענת התובע, באחד הימים יצר עמו שוטר קשר טלפוני למספר שלטענתו הוא מספר חסוי והרשום על שמו ברשת אורנג', על מנת להודיע לו על קיומו של צו הבאה נגדו. לטענתו, השגת מספר הטלפון החסוי נעשתה שלא כדין ויש בכך כדי להפר את פרטיותו. שיחת הטלפון בוצעה לאחר שהתובע לא להתייצב לדיון בעניינו בבית המשפט ולאחר שהושארו לו מספר לא מבוטל של הזמנות לסור למשטרה, אשר הוא לא נענה להן. בתביעה שהגיש טען התובע כי הוא קנאי לפרטיותו ולכן המספר הנ"ל אינו מופיע במודיעין 144 והוא מעולם לא מסר אותו לגרושתו או לכל גורם ממסדי כלשהו. עוד ביסס התובע את התביעה על עוולות התקיפה והרשלנות, שכן לדבריו במועד אחר אוים על ידי השוטר כי יטופל על ידי "בילוש בשעות הלילה". בהחלטת ביניים סילק בית המשפט על הסף שתי עילות תביעה אלו, והותיר על כנה רק את העילה של פגיעה בפרטיות.
השופטת אורית ליפשיץ דחתה את התביעה וקבעה כי התביעה התיישנה, שכן היא הוגשה למעלה משנתיים לאחר ביצוע השיחה שבמחלוקת. זאת, בעוד שסעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות קובע במפורש שתקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית היא שנתיים בלבד.
למעלה מן הצורך, דנה השופטת גם בתביעה לגופה, וקבעה כי התובע הוכיח שמספר הטלפון מושא התביעה אכן הוגדר כמספר חסוי מכוח הסכם בינו לבין חברת הסלולר. עוד עלה כי בחברת פרטנר התובע מוכר היטב משנת 2008 כאדם החרד עד מאוד לפרטיותו, וכי לא אחת שואל הוא את הנציגה עמה הוא משוחח האם פרטיו חסויים. לצד זאת, התייחסה השופטת לעדותו של נציג פרטנר שהדגיש כי חוק נתוני תקשורת מחייב את חברות התקשורת להעביר למשטרת ישראל את כלל פרטי נתוני לקוחותיהם ללא תלות אם הם ביקשו להיות חסויים או לא, וכי ככלל החברה אינה מוסרת מספרי טלפון חסויים למשטרה אלא על פי "בקשה מסודרת" המוגשת בהתאם לחוק. במקרה זה, טען הנציג כי לאחר בדיקה שערך לא איתר כל עדות לכך שנמסר מידע כלשהו ביחס לפרטי הבעלות על קו הטלפון המדובר, וכי לגבי מספר זה לא קיימת במערכת החברה כל "בקשה מסודרת" כאמור. עוד הוסיף כי המשטרה לא יכולה הייתה להשיג את מספר הטלפון של התובע באמצעות שיחת טלפון לנציג החברה באופן הנוגד את החוזה בין הצדדים ואת חוק ההגנה על הפרטיות. בית המשפט מצא עדות זו אמינה, מהימנה ומתקבלת על הדעת, ולכן קבע כי התובע לא הוכיח שהמספר הושג מחברת הסלולר.
השופטת דחתה עוד את טענות התובע כי מספר הטלפון שלו חסוי ואינו ידוע לאיש, שכן הוכח באמצעות התובע עצמו שמספר טלפון זה נמסר לאנשים רבים, אשר לא מן הנמנע כי העבירו אותו לאנשים אחרים. מכאן, כי שהיו לשוטר ולמשטרה די והותר דרכים להשיג את מספר הטלפון של התובע, מה גם שעסק בתחום ההובלות ולכן לא מן הנמנע שמספרו הועבר באמצעות לקוחותיו "מפה לאוזן". עוד קבעה השופטת כי לתובע אשר בחר שלא להתייצב לדיון פלילי בעניינו ממילא אין כל זכות למספר חסוי מפני המשטרה על פי פסיקת בג"ץ, וכמו כן אין לו אינטרס מוגן שרק חוקר משטרתי המוסמך לגשת למאגר ינהל את ענייני איתורו.
השופטת ליפשיץ הדגישה כי כאשר אדם פונה לערכאות שומה עליו לעשות כן בתום לב ובניקיון כפיים, ואילו בתביעה זו יש לא מעט טעם לפגם שכן היא מהווה מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליכי משפט. מדובר בתביעת סרק נטולת עילה אשר עקב התנהלותו של התובע התנהלה ונגררה במהלך שנים בין כותלי בית המשפט, תוך שהיא גובה זמן שיפוטי יקר ביותר וגוזלת משאבי זמן לא מבוטלים. כל זאת, באצטלת חקיקה המאפשרת לתובע לדרוש פיצויים "ללא הוכחת נזק" בגין שיחת טלפון אשר ביצעה אליו המשטרה על מנת לברר מדוע לא הגיע לדיון משפטי פלילי כנגדו. על כן, חויב התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 שקל.
תא"מ 24480-07-10
