חדשות

הבעל טען כי ההסכם נחתם למראית עין בלבד ועתר לקבלת מחצית הזכויות בדירה שרכשה האישה לאחר הגירושין ולשותפות דומה גם בחובותיו. השופטת ענת אלפסי מתחה ביקורת על התובע, הסבור כי הסכמים אינם אלא פיסת נייר שניתן לבטל כרצונו, וקבעה כי גם במישור המוסרי, אין הצדקה לחייב את האישה להיות שותפה לחובות שיצר בעצמו

בית המשפט לענייני משפחה דחה תביעת בעל לביטול הסכם הגירושין שערך עם אשתו לשעבר, בטענה כי דובר בהסכם למראית עין בלבד שנחתם על מנת לאפשר לו להתחמק מנושיו. בתוך כך מתח בית המשפט ביקורת על התובע וציין כי נראה שהוא סבור כי הסכמים אינם אלא פיסת נייר שניתן לבטל כרצונו, וכי גם לגופם של דברים לא הוכח שמדובר בחוזה למראית עין אלא בהסכם ששיקף נאמנה את מצב הדברים לאשורו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הצדדים נישאו זה לזו בתחילת שנות התשעים ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים. בשלב מסוים עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון, בין השאר על רקע חובות אליהם נקלע האיש, והם חתמו על הסכם גירושין שקבע את נושא המשמורת, המזונות ונושאים רכושיים.

ההסכם אושר על ידי בית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין. לאחר הגירושין, עברו הצדדים להתגורר בדירות שכורות נפרדות ובהמשך רכשה האישה דירה מקבלן, שילמה עבורה את התשלומים הראשוניים, ונטלה הלוואה מובטחת במשכנתא, שנרשמה על שמה.

מספר שנים לאחר מכן, עברה האישה להתגורר בדירה יחד עם הבעל לשעבר, ובסמוך למועד זה חתמו הצדדים על הסכם ממון שקבע כי כל אחד יישאר בעלי הזכויות הרשומות על שמו וכי הדירה שרכשה האישה תמצא בבעלותה בלבד. כשנתיים אחר כך עזב האיש את דירת המגורים ובחלוף כשנתיים נוספות הגיש תביעה בה טען כי הסכם הגירושין שאושר נעשה למראית עין על מנת לאפשר לו להתמודד עם הנושים הרבים, בעוד שגם לאחר הגירושין ניהלו הצדדים חיים משותפים כידועים בציבור. לפיכך, ביקש האיש לקבוע כי הסכם הגירושין בטל, כי הדירה נמצאת בבעלות משותפת של הצדדים וכי החובות הרשומים על שמו – אף הם משותפים. בכתב ההגנה טענה האישה כי מדובר בהסכם גירושין ששיקף את המציאות ואין כל מקום לבטלו. לדבריה, היא רכשה את הדירה לבדה ללא כל קשר לתובע, ורק בשלב מאוחר יותר אפשרה לו להתגורר עימה כאשר ברור לשניהם שהדירה נשארת בבעלותה הבלעדית.

השופטת ענת אלפסי דחתה את התביעה, תוך שציינה כי על פי ההלכה הפסוקה, אין מקום לבטל הסכם בטענה כי זה נעשה למראית עין כאשר מטרתו הייתה לחמוק מנושים, קל וחומר כאשר הוא אושר על ידי בית המשפט. זאת, על מנת שלא לעודד עריכת הסכמים פיקטיביים ושימוש לרעה בהליכי משפט על מנת להכשיל נושים.

השופטת מתחה ביקורת על התובע וציינה כי נראה שהוא סבור כי הסכמים אינם אלא "פיסת נייר" שהכתוב בהם נועד לשרת את המטרה המונחת לנגד עיניו באותה עת, כאשר בתי המשפט ובתי הדין משמשים כחותמת גומי שנועדה לתת להן תוקף נוסף. השופטת אלפסי ביקשה להבהיר לתובע כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", וכי העולם אינו מריונטה הנעה על חוט על פי תנועות ידיו שכן הסכמים יש לקיים ופסקי דין יש לכבד. לשיטתה של השופטת, די בכך על מנת לדחות את התביעה ולחייבו בהוצאות ראויות.

חרף זאת, בחנה השופטת גם לגופו של עניין האם אכן מדובר בהסכם למראית עין. מהעדויות עלה כי טרם ההסכם, היו הצדדים מצויים באיבו של סכסוך אמיתי, בשל העובדה שהתובע שקע בחובות. גם העובדה שהצדדים התגרשו מלמדת, לדעת השופטת, על כך שההסכם משקף נכונה את רצונם, כמו גם העובדה שהנתבעת פתחה תיק הוצאה לפועל לגביית דמי המזונות ומקומות המגורים הנפרדים של השניים משך כארבע שנים לאחר הגירושין, כאשר מדי פעם לפרקי זמן קצרים נכנעה האישה לתחנוני התובע ואפשרה לו ללון בביתה. לאור האמור, קבעה השופטת כי אין מדובר בהסכם למראית עין, אלא בהסכם ששיקף נאמנה את מצב הדברים.

השופטת אלפסי התרשמה עוד כי הצדדים לא ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור לאחר גירושיהם ואף לא היתה ביניהם כל כוונת שיתוף, לא לגבי הדירה, לא לגבי החובות ולא לגבי כל נכס אחר. לבסוף, קבעה השופטת כי אף במישור המוסרי אין כל הצדקה לכך שהנתבעת, אשר סבלה מהתובע הן בנישואיהם והן לאחר הגירושין ואשר מדי פעם נכנעה ללחציו וסיפקה לו קורת גג, תצטרך עתה גם לחלוק עימו את הדירה שרכשה בזיעת אפיה או להיות שותפה לחובות שיצר בעצמו.

תמ"ש 12961-05