ביהמ"ש דחה את טענת הנאשם לטעות בזיהוי ואת טענתו החלופית כי המעשים אינם מקימים את עבירת השוד, שכן השודד פנה אל פקידות הבנק בצורה מנומסת ועדינה: "מי שמגיע לסניף בנק ופונה בדרישה לקבלת כספים, אינו מבקש כסף אלא דורש אותו, כאשר כל אדם סביר יבין כי באם הדרישה לא תענה – תופעל אלימות"
בית המשפט המחוזי הרשיע את רונן עוזיאל, שכונה "השודד המנומס" לאחר שהואשם בשוד של תשעה סניפי בנקים בצפון, באמצעות הושטת פתק לפקידות בו נרשם כי מדובר בשוד. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נגעה לזיהויו של עוזיאל כשודד שביצע את המעשים לאחר חשיפה בתכנית "כלבוטק". השופט יחיאל ליפשיץ קבע כי מכלול הראיות הישירות והנסיבתיות, לרבות השוואה בין דמות השודד בסרטוני האבטחה אל הנאשם, פרטי לבוש בבעלות הנאשם התואמים את לבושו של השודד ותשלומי כספים בסכומים גבוהים בסמוך למעשי השוד חרף היותו של הנאשם במצוקה כלכלית – מובילים למסקנה כי הוא זה שביצע את המעשים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
כתב האישום שהוגש נגד עוזיאל ייחס לו עשרה אישומים הנוגעים לתשעה אירועים של שוד סניפי בנק ואירוע נוסף של ניסיון שוד. על פי הנטען, בכל האירועים נכנס עוזיאל לסניפי בנק באזור הצפון כשהוא חבוש כובע מצחייה שחור ומרכיב משקפי שמש שחורים, והגיש לפקידות הבנק פתק בו רשם כי מדובר בשוד וכי הוא זקוק לתרופות, במטרה לאיים עליהן ובכדי לשדוד את כספי הבנק. לאחר שהפקידות מסרו לנאשם את סכומי הכסף הוא נמלט מהמקום. באחד המקרים, נכנס עוזיאל לסניף בנק לאומי בבנימינה וגם שם הגיש לפקידה פתק, אלא שהיא שאלה אותו שוב ושוב לרצונו ולאחר שפקידה נוספת הצטרפה ושאלה אותו לרצונו נמלט מהמקום. היות ולמשטרה לא היה קצה חוט באשר לזהותו של השודד, היא פנתה למערכת התוכנית "כלבוטק" בניסיון להיעזר בקהל הצופים, ואלו זיהו את עוזיאל כמי שביצע את המעשים. טענתו של עוזיאל הייתה כי מדובר בטעות בזיהוי, ולחילופין נטען כי גם אם ייקבע שהוא זה שביצע את המתואר בכתב האישום, הרי שאין מדובר במעשים המקימים את עבירת השוד.
השופט יחיאל ליפשיץ הרשיע את עוזיאל בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וקבע כי מסרטוני מצלמות האבטחה עולה באופן ברור וחד משמעי כי הוא זה שביצע את כל המעשים. השופט ציין כי לאחר שצפה בנאשם בסיטואציות שונות, כגון בעת שישב בתא העצורים או שוחח עם בא כוחו, לא נותר בליבו ספק כי הוא השודד שנראה בסרטונים.
עם זאת, העיר השופט, הגם שהתרשמותו של בית המשפט היא אחד מכלי העבודה החשובים העומדים לצדו, הרי שהוא אינו "עד" המזהה את הנאשם, ולכן יש לבחון את יתר ראיות המאשימה בעניין זהותו של השודד. כך, נבחנה חוות דעתו של סגן ראש מעבדת סימנים וחומרים במז"פ, שהשווה את פריטי הלבוש שלבש השודד אל מול פריטי לבוש שונים שלא הייתה מחלוקת ששייכים לנאשם, בהם חולצות טריקו בעלות הדפסים לא שגרתיים, ואשר נתפסו בחיפוש שנערך בביתה של בת זוגו דאז.
השופט התייחס בנוסף לאיכוני הטלפון הסלולארי של עוזיאל, שמהם עלה כי בכל מקרי השוד הוא שהה – הן מבחינת מקום והן מבחינת זמן – בסמוך למוקדי השוד ולא ניתן לשלול כי שהה בסניפי הבנק ממש. לפיכך, מהווה העניין ראיה נסיבתית משמעותית ובעלת משקל של ממש נגד הנאשם. ראיות נסיבתיות נוספות שמצא בית המשפט היו תשלומים שביצע בסכומי כסף לא מבוטלים סמוך לאחר חלק ממקרי השוד, וזאת חרף מצבו הכלכלי הרעוע והיותו נתון בחובות לדבריו, ולמרות שלא הצביע ולו על הכנסה אחת מעבודתו. השופט קבע עוד כי המאשימה הביאה במסגרת ראיותיה מקבץ עדים שהיו בקשר עם הנאשם עובר למעצרו והייתה להם את היכולת לזהותו מבחינה חיצונית בהשוואה לדמות הנראית בסרטוני האבטחה.
השופט ליפשיץ דחה את טענתו של עוזיאל כי המעשים אינם מקימים את עבירת השוד, שכן השודד פנה אל פקידות הבנק בצורה מנומסת ועדינה בבקשה לקבלת כספים ואף כונה כ"שודד המנומס". על כך השיב השופט כי מי שמגיע לסניף בנק ופונה באמצעות פתק לפקידת בנק בדרישה לקבלת כספים, אינו "מבקש" כסף אלא דורש אותו, כאשר הן הפקידות והן כל אדם סביר יבין כי מאחורי דרישה זו עומד באופן בלתי משמע לשתי פנים איום כי באם הדרישה לא תענה – תופעל אלימות. השופט התייחס גם למשפטי "הזירוז" למיניהם אותם השמיע הנאשם באוזני פקידות הבנק לאחר שאלו לא הכניסו את שטרות הכסף בקצב שהשביע את רצונו, וציין כי לא כך מתנהג מי שכל רצונו הוא "לבקש" כסף. זאת ועוד, עוזיאל לא השאיר מקום לספק בנוגע לטיבו של האירוע, שכן במרבית האירועים הוכח כי השודד ציין באופן מפורש בפתקים אותם הציג לכל אחת מפקידות הבנק כי מדובר בשוד. מלבד האמור, בחלק נכבד מהמקרים רשם השודד בפתק את "הסיבה" לביצוע השוד – היזקקותו לניתוח או תרופות. גם עניין זה מחזק, לדעת השופט, את הראיות נגד עוזיאל, הן מאחר שמדובר באדם אחד שביצע את כלל מקרי השוד והן משום שהוא עצמו טען בפני מכריו ובני משפחתו כי הוא חולה במחלה קשה.
השופט ציין כי הוא לא נתן אמון בגרסאותיו השונות של עוזיאל במשטרה ובבית המשפט, אשר התאפיינו בניסיונות כושלים להסתיר, לכסות ולנסות להוליך שולל. נוסף לאמור, בשלב מסוים בחקירה בחר הנאשם לשמור על זכות השתיקה באופן מלא או חלקי, כשלכך ניתן גם להוסיף את סירובו ללבוש את בגדיו ולצאת לשחזור מצולם בסניפי הבנק הרלוונטיים. לפיכך, קבע השופט כי מכלול הראיות הנסיבתיות בצירוף הראיות הישירות מוביל למסקנה מרשיעה אחת ויחידה כי לא מדובר בצירוף מקרים אלא שהשודד שביצע את מעשי השוד הנטענים – הוא הנאשם עצמו ולפיכך יש להרשיעו בעבירות המיוחסות לו.
ת"פ 30287-08-13
