בימים אלה ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין דגני סחר בינלאומי בע"מ (ע"מ 11736-06-14), בו נדונה בקשה שהוגשה במסגרת ערעור על הודעת המשיבה, רשות המיסים בישראל, אשר בהתאם לה, פעילות חברת ג. נתנאל סחר והשקעות בע"מ, אשר הועברה לחברה המערערת ע"י חברת אל גן סחר בע"מ, ולפיכך על המערערת, מכוחו של סעיף 106(ב1) לחוק מע"מ חלה החובה לשלם למשיבה את חוב המס של החברה החייבת בגין תוספת מכר, מס קנייה ומע"מ וכן ריבית הצמדה וקנס פיגורים.
למען הסדר הטוב, נציין כי סעיף 106(ב1) לחוק מע"מ קובע כדלקמן:
"היה לחבר בני אדם חוב סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בסעיף זה - החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את החוב שהחבר חייב בו מהחבר האחר".
במסגרת הבקשה האמורה, עתרה המערערת לצו מניעה מהפעלת הליכי גבייה כנגדה על-פי פקודת המיסים (גביה) ומעיקול החזרי מיסים מכּל סוג שהוא ומהפעלת אמצעי אכיפה בדרך של מניעת שחרור משלוחי ייבוא חדשים.
נבקש לציין כי חרף העובדה כי מדובר בחוב מכס וחוב מס קנייה בסך של כ 500,000 ש"ח (הודעת החיוב הוּצאה לחברה החייבת בעקבות חשד כי זו הצהירה על ערך נמוך של סחורות מיובאות ובעקבות חקירה שערכה המשיבה בעניין זה), הרי שחוב זה כפוף להוראות סעיף 106(ב1) לחוק מע"מ, וזאת מכוח הוראות סעיף 231א לפקודת המכס וסעיף 29ד לחוק מס קניה.
בית-המשפט המחוזי, מפי כב' השופט ד"ר ש' בורנשטין, קיבל באופן חלקי את הבקשה.
בראשית החלטתו, קבע השופט ד"ר בורנשטין, כי אין מדובר בבקשה לצו מניעה זמני (כטענת המבקשת) אלא בעיכוב הליכי גבייה במסגרת ערעור (כטענת המשיבה).
יחד עם זאת, קובע בית המשפט כי, לאור הפגיעה המשמעותית בקניינה של המבקשת, וחרף מעמדו של בית-המשפט כערכאת "ערעור", יש לדון בבקשה כפי שיש לדון בכל בקשה אחרת לצו מניעה זמני. זאת, כמתחייב מפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין זאב שרון קבלנות בנין ועפר בע"מ (ע"א 3886/12).
בית המשפט מדגיש כי קביעה זו נכונה בייחוד מקום בו ההחלטה שבה עוסקים נוגעת להטלת החוב על מי שאינו החייב המקורי, כדוגמת ההחלטה על פי סעיף 106 לחוק מע"מ. נסיבות אלו מחייבות שקילה זהירה ומוקפדת של שאלת הפגיעה בקניין של אותו צד, תוך בחינה פרטנית ובהתאם להוראות הדין המהותי בייחס ליישום כל מקרה ומקרה.
השופט ד"ר בורנשטין הוסיף וציין, כי אין פירושו של דבר שהגשת ערעור על החלטה לפי סעיף 106 לחוק מע"מ מביאה לעיכוב אוטומטי של הליכי גבייה; ועל המבקש להראות כי הערעור מעלה שאלות רציניות שראוי לדון בהן וכי כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.
לגופו של עניין, תוך שקילת סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, ובהתחשב כי מדובר בתשלום המשולם למדינה, אשר לא קיים חשש לגביו כי המערערת לא תוכל לגבותו בחזרה אם תזכה בערעור, לצד הפגיעה הצפויה למערערת מהפעלת אמצעי הגבייה כאמור, קבע השופט ד"ר בורנשטין, כי ראוי לקבל באופן חלקי את הבקשה באופן כזה שעד להכרעה בערעור, המשיבה תהא רשאית להפעיל אמצעי גביה כנגד המבקשת – למעט עיכוב הוצאת טובין לפי חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), התשכ"ח-1968 – וזאת אך ורק עד לגובה מחצית החוב, כאשר המחצית האחרת תובטח באמצעות רישום שעבוד על דירת המגורים של בעל מניות המבקשת ורעייתו.
