חדשות

עיריית אשדוד תבעה עורך מקומון בגין כתבה שייחסה לה "תפירת" מכרז לתפקיד תובע בלשכה המשפטית לטובת מקורבת. ביהמ"ש קבע כי הפרסום לא היה אמת ולא יכול לחסות תחת הגנת תום הלב. בתוך כך, נקבע כי החוק מאפשר גם לתאגיד ציבורי לתבוע בעילה של לשון הרע ואין מניעה לפסוק לו פיצוי גם אם לא הוכיח שנגרם לו נזק

בית משפט השלום קיבל תביעה שהגישה עיריית אשדוד נגד עורך מקומון שפרסם כתבה בה ייחס לה "תפירת" מכרז לתפקיד תובע משפטי לעובדת מקורבת. בתוך כך, נדרש בית המשפט לשאלה האם יש מקום לפצות תאגיד בשל נזק לא ממוני שסבל, וקבע כי אין לשלול את הדבר באופן גורף. לגופו של עניין נקבע כי הכתבה הציגה את העירייה כגוף מושחת, כי לא הוכחה הגנת "אמת בפרסום" וכי הפרסום לא עמד בשום סטנדרט ראוי ומתקבל על הדעת של עיתונאות הוגנת ואחראית ועל כן אינו יכול לחסות תחת הגנת תום הלב. לאור האמור, יפצה הנתבע את העירייה בסך של 15 אלף שקל וכן יישא בהוצאותיה בגובה של 20 אלף שקל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבע, מנחם גלילי, הוא העורך והבעלים של מקומון בשם "השבוע באשדוד". במרץ 2011, התפרסמה במקומון ידיעה פרי עטו, שכותרתה "גם לתפור מכרז לא יודעים לעשות בעירייה". בתוכן הידיעה כתב הנתבע כי עיריית אשדוד פרסמה מכרז לתפקיד של תובע משפטי בענייני פיקוח חניה, אשר אחת הדרישות אליו היא עורך דין "ללא ניסיון קודם שסיים התמחות בפרקליטות". עניין זה, על פי דברי הנתבע בכתבה, מצביע על קיומו של מועמד העונה על הדרישות והוסיף "אני מקווה שלא מדובר במועמדת, בתה של עובדת בכירה בעירייה מקורבת לבכיר מאד בעירייה".

בעקבות הכתבה הגישה העירייה תביעה נגד גלילי שבה עתרה לפיצוי בסך של 100 אלף שקל בעילה של לשון הרע. לטענתה, הידיעה אינה דבר ביקורת לגיטימי אלא יש לראותה כחלק ממסע "שיסוי נטול עכבות" שהמקומון ועורכו מנהלים נגדה מזה תקופה ארוכה. עוד טענה העירייה כי הפרסומים נועדו לפגוע בשמה הטוב ולא נעשו אלא כדי להשפיל את העושים במלאכה מטעמה בעיני תושבי העיר, לעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם ולפגוע במעמדם הציבורי של עובדיה. בנוסף, נטען כי הנתבע לא עשה את המינימום ולא פנה אל העירייה על מנת לקבל תגובתה לתוכן הכתבה טרם שפורסמה. עיקר הגנתו של הנתבע היה בטענה שכל הפרסומים שפרסם היו נכונים ומוצדקים וכי יש לראות את הכתבה האמורה כמשקפת דברי ביקורת לגיטימיים שהם "נשמת אפה של הדמוקרטיה".

יחסים קשיחים

השופט ישעיהו טישלר קיבל את התביעה בחלקה ודחה את טענת הנתבע לפיה העירייה, כרשות ציבורית, מנועה מלהגיש תביעת לשון הרע לגבי פרסום בעניינה. זאת, שכן חוק איסור לשון הרע הגדיר "אדם" כיחיד או תאגיד ולא החריג את התאגיד השלטוני כמושא לתביעת לשון הרע. בנוסף, על פי קביעת בית המשפט העליון, החוק מאפשר באופן מפורש לנושאי משרה ציבורית ואף לתאגיד ציבורי לתבוע בעילה של לשון הרע, אלא שבמסגרת האיזונים הקיימים בחוק ובפסיקה היקף ההגנה שיינתן להם יושפע ממעמדם, מתפקידם ומחשיבותו של חופש הביטוי בספירה הציבורית.

באשר לסוגיית הפיצוי בשל נזק לא ממוני, ציין השופט טישלר כי קיימות בפסיקה דעות שונות בשאלה האם יש מקום לפצות תאגיד. הפער בין הדעות, לשיטתו של השופט, אינו נובע רק מהבדלי השקפות בין השופטים אלא מהמתח הקיים בין הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין, לפיה תאגיד יפוצה בגין עוולה רק אם זו גרמה לו נזק, לבין הוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק. העובדה שסעיף 7א אינו כולל סייג ביחס לתאגיד אומרת שאין מניעה לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק גם לטובת תאגיד, אולם מאידך עשויה השתיקה להתפרש גם באופן אחר השולל מתאגיד פיצוי שאין בבסיסו הוכחת נזק של ממש.

השופט ציין בהקשר זה את הקושי המובנה של תאגיד בכלל ושל תאגיד ציבורי בפרט להוכיח נזק של ממש, ואת העובדה שהיחסים בין רשות מקומית לבין האזרחים המתגוררים בשטחה הם יחסים "קשיחים" במובן זה שהשירותים העירוניים אינם משתנים בעקבות פרסום כזה או אחר, וגם התנהלותם של התושבים אינה משתנה. כן צוין כי בתי משפט קבעו במספר מקרים כי הוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע גוברת על הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין בהיותה חוק ספציפי, ולכן לא נמצא מקום לשלול פיצוי מתובע שהוא תאגיד רק משום שלא עלה בידו להוכיח את נזקו. לדעת השופט טישלר, יש להעדיף את הפרשנות המאפשרת לתאגיד לזכות בפיצוי גם כאשר לא מוכח שנגרם לו נזק של ממש, אולם יהיה נכון יותר להימנע מפסיקה גורפת אלא לפסוק בכל מקרה לפי נסיבותיו.

תיאוריית הקונספירציה

במקרה זה קבע השופט כי אין ספק שהרושם שכותרת הכתבה נוטעת בקורא הסביר הוא שהעירייה מתנהלת באופן כל כך גמלוני ושלומיאלי, עד שהיא אינה מסוגלת להוציא אל הפועל את כוונותיה למנות מקורב בדרך של מכרז מוטה. עוד הוסיף בית משפט כי מילות ההסתייגות בכתבה, כדוגמת "כנראה" או "נראה על פניו", שנועדו ככל הנראה נועדו להוסיף לה נופך אובייקטיבי, אין בכוחן להקהות את המסר הכללי שהכתבה ניסתה להעביר, לפיו היה צורך להגדיר מחדש את דרישות התפקיד כך שיתאימו ל"מידותיו" של מועמד מקורב כלשהו. לאור האמור, קבע השופט כי תוכן הפרסום מהווה לשון הרע היות והעירייה מוצגת בו כגוף מושחת שמוכן להפקיד תפקיד של תובע בלשכה המשפטית בידי מי שאולי אין לו הכישורים הדרושים רק בשל היותו "מקורב".

השופט הבהיר כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח את הגנת אמת בפרסום, שכן לא הוכח שתוכנו היה אמיתי. מהראיות עלה כי דרישות התפקיד הוגדרו כפי שהוגדרו דווקא כדי להרבות מועמדים, ואכן למכרז ניגשו עשרים ושמונה מועמדים. כמו כן, פרסומו של המכרז מבחינת העיתוי היה כדין, והגופים שעסקו בהליכי המכרז פעלו כדין ולא ניתן להצביע על פסול מהותי בפעילותם. עוד הוסיף השופט טישלר כי המועמדת שהנתבע דימה בנפשו כי היא המקורבת נבחרה כבחירה שנייה ולא זכתה במכרז.

אשר להגנת תום הלב, קבע השופט טישלר כי הפרסום אינו עומד בשום סטנדרט ראוי ומתקבל על הדעת של עיתונאות הוגנת ואחראית, כשהליקוי הגדול ביותר בעבודתו של הנתבע התבטא לדעת בית המשפט בכך שהוא כלל לא חשב שעליו לפנות לעירייה כדי לקבל את תגובתה למידע שנמסר לו קודם פרסומו. בעניין זה הדגיש השופט כי נורמות האתיקה העיתונאית אמנם אינן בגדר דין מחייב, אלא שהלכה היא שעיתונאי שאינו בודק עם מושא הפרסום את תוכנו של הפרסום אינו יכול ליהנות מהגנת תום הלב.

בנוסף נשללה גם הגנת "הבעת דעה", שכן תוכן הכתבה כלל ערבוב של "עובדות" שהתבררו בסופו של דבר כשגויות יחד עם הבעת דעתו של הנתבע. משכך, הרושם הכללי שנוצר הוא שהכותב יודע היטב את העובדות האמיתיות, לרבות שמה של המועמדת המקורבת "שנשמר במערכת", כך שאין הכתבה נכנסת בגדר הבעת דעה.

בחישוב הפיצוי שקל השופט מצד אחד את העובדה שהעניין הנדון אינו אפיזודה בודדת אלא ביטוי נוסף במסכת נמשכת של התכתשות בין הצדדים. מאידך, צוינה העובדה שהנתבע התגונן "ברוח קרב", דחה על הסף הפנייה לגישור, עמד על מיצוי ההליך וגם לאחר שהיה ברור לו שהוא לא עמד בסטנדרטים העיתונאיים המינימאליים, עדיין המשיך לטעון לנכונות הדברים שפרסם. השופט התרשם מכך שדעתו של הנתבע ננעלה והתקבעה, וכל עובדה שלא תאמה את העמדה שגיבש פורשה על ידו כחלק מקונספירציה כללית.

ת"א 18869-06-11