האישה דרשה מבן זוגה לשעבר בן ה-78 לשלם לה מזונות משקמים בסך של 5,000 שקל בחודש לכל ימי חייה, ולא פחות מ-15 שנה. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי לא הוכח שהאיש הסכים לפרנס אותה גם לאחר הפירוד, אלא ביקש רק להבטיח את עתידה לאחר פטירתו
בית המשפט לענייני משפחה דחה תביעה למזונות משקמים שהגישה אישה בת 71, לאחר שקבע כי היא לא הוכיחה שבן זוגה לשעבר הסכים, הבטיח או לקח על עצמו בדרך כלשהי להמשיך לפרנס אותה ולדאוג למדורה גם לאחר הפירוד.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעת הכירה את בן זוגה בשנת 1995, כשהבחינה במודעת אבל על דלת דירתו כאשר עבדה בשטיפת מדרגות בבניין בו התגורר. כעבור שנה, עברו השניים להתגורר יחד בדירתו. בני הזוג, שלהם ילדים מנישואים קודמים, ערכו הסכם חיים משותפים בפני נוטריון, ובו הסדירו את יחסיהם לתקופת החיים המשותפים. על פי ההסכם, לאישה תהיה זכות של בת רשות בלבד בדירה, ותהיה לה זכות להתגורר בה גם לאחר אריכות ימיו של האיש, שהיה בן 78 בעת הגשת התביעה.
כשהתערערו היחסים בין הצדדים, הגיש האיש תביעה לאכיפת הסכם החיים המשותפים, שבה עתר לחייב את האישה לעזוב את דירתו בהתאם למוסכם. בכתב ההגנה טענה האישה כי האיש הבטיח לה מגורים לכל ימי חייה, והבטחה זו אף עוגנה בהסכם בכתב, אך הסכם זה אבד ותחתיו נחתם ההסכם שהוצג לבית המשפט, תוך שהוא הוטעתה לחשוב כי הסכם זה משקף נכונה את תוכן ההסכם המקורי.
באפריל 2014 הורה בית המשפט לפנות את האישה מדירת האיש. עוד בטרם פינויה, עתרה האישה בתביעה זו לפסוק לה מזונות משקמים, לרבות מדור, לכל תקופת חייה ולא פחות מ-15 שנה, שכן לדבריה אין ביכולתה, בגילה הנוכחי, להשתקם כלכלית. האישה טענה בתביעתה כי מערכת היחסים התאפיינה לכל אורכה בתלות כלכלית מוחלטת שלה בבן זוגה, בעוד שהיא השקיע את כוחותיה בטיפול היום-יומי בו עקב מחלותיו ואשפוזיו התכופים בשל מחלת לב, סרטן ובעיות רפואיות נוספות. האיש, מנגד, מימן את הוצאות אחזקת הדירה וחלק מהוצאותיה ובכך יצר אצלה ציפייה לעתיד יציב ומובטח.
האישה פירטה בתביעתה את הכנסותיה מקצבת זקנה ומדמי דיור ממשרד השיכון ומנגד את הוצאותיה, וביקשה בהתאם לחייב את בן זוגה לשעבר במזונותיה בסך של 5,000 לחודש, הכולל דמי שכירות, הוצאות טלפון נייד, שיחות לחו"ל כבלים, כלכלה והוצאות אישיות.
השופטת רות אטדגי פריאנטה דחתה את התביעה וקבעה כי הסכם החיים המשותפים אינו מסדיר תשלום מזונות לאחר פרידה ונועד בעיקר להגן על עתידה הכלכלי של האישה עם פטירתו של האיש, מתוך הנחה שהחיים המשותפים יימשכו עד לאחרית ימיהם. כך, רק לאחר פטירתו, היתה רשאית התובעת להמשיך להתגורר בדירה עד לסוף ימי חייה, ורק לאחר פטירתו היתה זכאית לקבלת קצבת הפנסיה כידועתו בציבור. משנפרדו הצדדים, הרי שאין עוד נפקות להתחייבויות שנקבעו בהסכם.
השופטת דחתה את טענת התובעת כי ההסכם בטל מאחר שהוא אינו תואם את ההסכמים הקודמים, שהיא הוטעתה לחשוב כי הוא זהה להם. בעניין זה קבעה השופטת כי לא זו בלבד שהתובעת לא הוכיחה כל עילה לביטול ההסכם, אלא שגם לא ברור במה שונה הוא מקודמיו בשאלה המרכזית שעליה עומדת תביעה זו, שכן גם בהסכמים הקודמים, שקיומם כלל לא הוכח, לא צוינה התחייבות למזונות לאחר פרידה.
השופטת אטדגי פריאנטה הבהירה כי לצד הערוץ החוזי שנחסם, יכולה התובעת לטעון למזונות שיקומיים מכוח עיקרון תום הלב. מזונות אלה, הניתנים לתקופה סבירה ומוגבלת, נועדו להביא את בן הזוג הנעזב למצב שבו יוכל לתמוך בעצמו. השופטת ציינה כי מהתנהגותו של האיש, אשר נשא בהוצאות הבית ובכלכלתה של האישה למשך מספר שנים בלתי מבוטל, ניתן ללמוד לכאורה על הסכם מכללא לפיו הפסקת תמיכתו תיעשה בתוך תקופה סבירה ולא באופן פתאומי וחד.
עם זאת, הדגישה השופטת כי האישה המשיכה להתגורר בדירתו של האיש כעשרה חודשים לאחר הפרידה. האיש אף הסכים להצעת בית המשפט לשלם לה סכום של 1,300 לחודש למשך 6 חודשים וסך של 500 שקל למשך שישה חודשים נוספים, אך היא סירבה לכך ובחרה לעמוד על זכותה להמשיך להתגורר בדירתו. "דומני כי תקופה של כעשרה חודשים ממועד הפרידה ועד לעזיבתה, בתנאים שפורטו לעיל, יש בהם די", סיכמה השופטת.
תמ"ש 15884-11-11
