ארבע משפחות מקיבוץ ברור חיל טענו כי נדרשו לשלם סכום נוסף עבור הלימודים בגן אף שאלו אמורים להיות ממומנים על ידי המדינה וכי מחאתם עלתה להם בנידוי חברתי. השופט תמה על התעקשותם לקבל חינוך ציבורי במחיר ציבורי במקום את החינוך הקיבוצי, אך קבע כי היה על הקיבוץ לאפשר להם את זכות הבחירה
בית משפט השלום קיבל חלקית תביעה שהגישו מספר משפחות נגד קיבוץ ברור חיל, בטענה כי נדרשו לשלם תשלומים מעבר לקבוע בחוק עבור חינוך ילדיהם. השופט אור אדם קבע כי אף שמדובר במסגרת קהילתית ייחודית, הרי שעל הקיבוץ לאפשר שירותי חינוך חינם כאמור בחוק, תוך מתן האפשרות להורים לבחור האם לקחת חלק בשירותי יתר. עוד נקבע כי הקיבוץ לא חידש את חוזי השכירות עם חלק מהתובעים בעקבות מחאתם נגד התשלומים העודפים, ולכן עליו לפצותם בגין עוגמת נפש.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעים בשתי התביעות שאוחדו הם בני זוג שהתגוררו עם ילדיהם בקיבוץ ברור חיל שבנגב, ושלוש משפחות שהתגוררו אף הן בקיבוץ אך עזבו אותו. בתביעה שהגישו נגד הועד המקומי של הקיבוץ, האגודה להתיישבות קהילתית והקיבוץ עצמו, טענו התובעים לגביית יתר עבור הלימודים בגן. בתביעה הראשונה טענו התובעים כי אף שהלימודים אמורים להיות ממומנים על ידי משרד החינוך, דרש הקיבוץ סכום נוסף עבור שכר הלימוד בגן, וכאשר סירבו לדרישה זו, פתחו נגדם הנתבעים במסע הכפשה, ביזוי ונידוי חברתי.
גם בתביעה השנייה העלו התובעים טענה לגביית יתר עבור הגן, אולם הוסיפו כי סולקו מן הקיבוץ בעקבות מחאתם נגד התשלומים העודפים עבור מערכת החינוך. לפיכך, דרשו התובעים בתביעה השניה השבת תשלומים שנגבו מהם באופן בלתי חוקי עבור שכר הלימוד בגן, פיצוי בסך 50, אלף שקל לכל בית אב בגין הנזקים שנגרמו להם עקב הסילוק מהקיבוץ ופיצוי נוסף בגין פרסום לשון הרע נגדם.
"גדרות הקיבוץ אינן אטומות"
במסגרת ההליך התבקשה גם עמדתו של משרד החינוך, שציין בין היתר כי נוכח האיזון שבין הענקת חינוך ממלכתי חינם לכל ילדי ישראל לבין זכות ההורים להעניק לילדיהם חינוך משלים, נקבע כי גני ילדים המבקשים לשדרג את סטנדרט השירות חייבים לבצע זאת באופן שיאפשר הפרדה בין מסגרת הלימודים והשירותים הבסיסית שמממנת המדינה או הרשות, לבין מסגרת השירותים שמבקשים ההורים לממן בעצמם. זאת, באופן שאף מיעוט הורים שאינו מבקש לצרוך את השדרוג יוכל לקבל חינוך חינם מהמדינה. עוד הודגש כי על מנת למנוע פגיעה בילדים אוסר משרד החינוך למנוע מתלמיד השתתפות בפעילות זו או אחרת במהלך שעות הלימוד.
השופט אור אדם קיבל את התביעה בחלקה ועמד על הייחודיות של המוסד הקיבוצי הבנוי על סולידריות, אינטימיות, התחשבות, תרומת הדדית ומבנה ייחודי, מורכב ורגיש של יחסי אנוש. משכך, סבר השופט, הכנסת גדרות החוק לתוך מערכת יחסים עדינה ומורכבת זו היא בבחינת "הרכבת מין בשאינו מינו" ולכן מוטב היה שהצדדים ינסו להגיע להסכמות בפרט כשהתובעים 1-2 בחרו להמשיך ולחיות בקיבוץ. עוד הוסיף השופט כי אין מקום להכביר מילים על איכותו וייחודיותו של החינוך הקיבוצי בהיסטוריה הציונית, ולכן תמוהה התעקשותם של התובעים לקבל חינוך ציבורי במחיר ציבורי, אף אם היא דרישה צודקת על פי דין. לצד זאת הבהיר השופט אדם כי גדרות הקיבוץ אינן אטומות וחובות שנקבעו בדין באשר לחינוך הציבורי צריכות להיות מיושמות גם בתוך הקיבוץ, גם אם אלה אינן מתאימות לאורח חייו, ואין מקום להוקיע את מי שעומד על זכותו לקיומן.
השופט קיבל את עמדתו של משרד החינוך וקבע כי בסירובו של הקיבוץ לאפשר לתובעים את זכות הבחירה לשלם את תשלומי החובה בלבד ולקבל רק את החינוך הבסיסי שמעניקה המדינה, אכן הופרו חובות חקוקות. כמו כן, לא הוצג באופן שקוף וברור דוח מפורט בדבר הדרישות לתשלום נוסף למול עלות כל אחד ואחד משירותי היתר, ולא ניתנה בחירה אמתית להורים שלא לקחת בהם חלק. מנגד, ציין השופט כי התובעים בחרו לחיות בקהילה וחתמו על חוזים שבמסגרתם אימצו את אורח החיים בה, ואין מחלוקת שבמהלך התקופות הרלוונטיות הם נהנו משירותי היתר לרבות שהות הילדים בגן בחופשות, חוגי העשרה, ארוחות ויחס עדיף של מטפלים לילד, מעבר למה שמממנת מערכת החינוך הציבורית.
מאבק לגיטימי נגד מדיניות פסולה
עוד קבע השופט אדם כי היה על הקיבוץ לאפשר בחירה בין מסלולים שונים – חינוך ציבורי חינם או תשלום עבור שירותי היתר, והדגיש כי לא ניתן לחייב הורים לשלם עבור שירותי היתר ולא ניתן למנוע מילד שהוריו לא שילמו לקחת חלק בכל פעילות בשעות ובמועדים הכלליים שנקבעו בדין. בנוסף, התקבלה עמדת התובעים כי כאשר מדובר בדין של המדינה המחייב לאפשר קבלת חינוך חינם ללא שירותי יתר, הרי שלא ניתן להתנות על כך במסגרת הסכמית.
לאור האמור, ומשהוכח כי במועדים הרלוונטיים לא התאפשר להורים התובעים לבחור אם לקבל חינוך ציבורי או לשלם עבור תשלומי יתר, קבע השופט כי הנתבעים הפרו בכך חובות מן הדין אולם הבהיר כי לא ניתן להצהיר שחיוב בתשלומים בגין שכר לימוד בגן עמד בניגוד לחוק. אשר לסעד הכספי, הורה בית המשפט לנתבעים להשיב לתובעים שעזבו את הקיבוץ סך של 70% מהסכומים שנדרשו לשלם בגין שירותי היתר, בסך כולל של 19,381 שקל, וכן לפצות אותם בגין הפגיעה באוטונומיה בשלילת זכות הבחירה המתחייבת מעמדת משרד החינוך, וזאת אף אם בסופו של דבר היו בוחרים בקבלת שירותי היתר ותשלום עבורם.
השופט דחה את טענת התובעים לסילוק מהקיבוץ, וקבע כי ממילא במוקדם או במאוחר היה עליהם לעזוב את הישוב וכי הם קבלו הודעה על כך זמן רב מראש. לפיכך, אין מקום לפיצוי בגין עצם העזיבה וההוצאות שנגרמו בעקבותיה. עם זאת, צוין כי התובעים נאבקו נגד החלטה שבדיעבד התברר כי הייתה בניגוד לדין, וחוזי ההרשאה הסתיימו מוקדם מהמתוכנן רק עקב מאבקם נגד פעילות לא חוקית של האגודה. לשיטתו של השופט, התנהלות הקיבוץ בעניין זה מהווה פגיעה המצדיקה פיצוי בגין עוגמת נפש והשפלה בסך של 7,500 שקל לכל אחת ממשפחות התובעים.
לבסוף, נדחתה טענת התובעים לפגיעה בפרטיותם ולפרסום לשון הרע נגדם על ידי הקיבוץ, נוכח התרשמות השופט כי כל הפרסומים הרשמיים של האגודה לא באו בגדר לשון הרע הן מכיוון שקיים עניין בפרסום והן כי נעשו בתום לב על יסוד אמונה של האגודה באותה עת כי גביית התשלומים היא כשרה.
לקריאה נוספת, ראו:
הורים וארגונים חברתיים מבקשים מבג"ץ לבטל את התשלומים המופקעים בביה"ס
