חדשות

הבת שימשה כמנהלת החשבונות של חברה לייצוג אמנים והפקת אירועים, וניצלה את נגישותה לענייניה הכספיים של החברה כדי לגנוב יחד עם אמה מאות אלפי שקלים שנועדו לכסות חובות הימורים של האם וחובות לשוק האפור. מעשי הגניבה נעשו בין היתר באמצעות המצאת חשבוניות פיקטיביות ודיווח כוזב על צ'קים שנעלמו והעלאות שכר שאושרו

בית הדין האזורי לעבודה קיבל תביעה שהגישה חברה לייצוג אמנים והפקת אירועים, נגד אם ובתה שעבדו בה בהנהלת חשבונות והודו בגניבת מאות אלפי שקלים על מנת לכסות חובות הימורים של האם והסתבכותה עם השוק האפור. מעיון בראיות, שוכנע בית הדין כי הסכום שגנבו הנתבעות מהחברה במהלך השנים עלה על 600 אלף שקל שאותם חויבו להשיב לחברה. בנוסף, נקבע כי יש לשלול את פיצויי הפיטורים שלהן ואת תמורת ההודעה המוקדמת.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הבת עבדה בחברת "כספית ייצוג והפקת אמנים ואירועים" כמנהלת החשבונות והכספים במשך 14 שנה. בשנת 2009, זימנו רואי החשבון של החברה את הנתבעת לשיחת בירור ובה התבקשה להסביר ממצאים שונים שהתגלו במסמכים, בדפי בנק, בחשבוניות ובצילומי שיקים. הנתבעת הודתה מיד כי גנבה מהחברה מאות אלפי שקלים וכעבור זמן קצר התבקשה גם אמה, שעבדה גם היא בחברה, להצטרף לשיחה ואף היא הודתה כי סייעה לבתה בגניבה. השתיים הסבירו כי מעשי הגניבה נועדו לכסות חובות הימורים של האם והסתבכותה עם השוק האפור.

בעקבות האמור, פוטרו השתיים מעבודתן לאלתר ובהמשך הגישה החברה נגדן תלונה במשטרה והן הועמדו לדין בגין גניבה ממעביד. בד בבד, הגישה החברה את לבית הדין לעבודה, ובה טענה כי גניבת הכספים התבצעה בשיתוף פעולה בין הנתבעת, אמה ואחיה וזאת במספר דרכים עיקריות: האחת, העברת סכומי כסף גבוהים לחשבון הבנק של עסקו של האח כנגד חשבוניות פיקטיביות שהנפיק לחברה בגין שירותים שלא העניק לה. השנייה, העברת כספים לחשבון הנתבעת בסכומים גבוהים מהמגיע לה באמצעות זיוף ושינויים בהוראות העברה בנקאיות אשר נשלחו לבנק. השלישית, דיווח שהמחאות שהופקו לטובת לקוחות אבדו ולפיכך יש צורך להודיע לבנק על ביטולן, אולם בפועל ההמחאות לא בוטלו ובנוסף הונפקו המחאות ידניות חדשות שהועברו אל הנתבעת או אל גורמים שונים מטעמה. דרכי גניבה נוספות היו, לטענת החברה, דיווח לרואה החשבון על העלאות שכר שלכאורה אושרו על ידי החברה, אותן העבירה הנתבעת לחשבונה הפרטי במרמה, וכן תשלומים לנתבעת ולעסקו של אחיה באמצעות קופת המזומנים של החברה.

נטל הוכחה מוגבר

הנתבעים – האם, בנה ובתה, טענו מנגד כי בבסיס התביעה עומד ניהול כושל של החברה ו"אנדרלמוסיה ארגונית" אשר הובילו אותה להעלות נגדם טענות חסרות שחר. עוד נטען כי הסכומים הנתבעים הם מופרזים, חסרי כל בסיס ראייתי ומבוססים על "הערכה" גסה. לצד זאת, אישרה הנתבעת כי גנבה כספים מהחברה בשל הסתבכותה עם השוק האפור וחששה לחיי משפחתה, אולם התכוונה להשיבם. בהמשך, אושר צירופן של ראיות חדשות, שעניינן בהכרעת הדין שניתנה נגד הנתבעות בתיק הפלילי, הסדר הטיעון שנחתם עמן, כתב האישום המתוקן נגדן ופרוטוקול ישיבת הוכחות. ממסמכים אלו עלה כי במסגרת התיק הפלילי הודו האם ובתה והורשעו בהסדר טיעון בגניבת סכום כולל של 500 אלף שקל מהחברה.

השופטת אסנת רובוביץ-ברכש קיבלה את התביעה נגד האם ובתה בלבד אך דחתה את התביעה נגד האח. השופטת ציינה כי מתקיימים התנאים הנדרשים בעניין קבילות פסק הדין בהליך הפלילי כראייה בהליך האזרחי, כך שהכרעת הדין מהווה הוכחה לכך שהנתבעות גנבו מהחברה סכום של 500 אלף שקל לפחות, והשאלה היא האם הוכחה גניבתם של סכומים נוספים ומהו היקפם. בתוך כך, הבהירה השופטת לאחר שהנתבעות הודו במעשי הגניבה, רובץ הנטל על החברה להוכיח את סכומי הגניבה ומדובר בנטל מוגבר.

מעיון בראיות, שוכנעה השופטת רובוביץ-ברכש כי הסכום שגנבו הנתבעות מהחברה במהלך השנים הסתכם בסך של 621,580 שקל, וזאת באמצעות העברה בנקאית לעסקו של האח ולחשבון הבנק של הנתבעת, וכן גניבת סכום מזומן שנפרט מהמחאות. אשר לסכומים שונים שנמצאו בחשבון הבנק של הנתבעת, קבע בית הדין כי אלו אמנם מעוררים תמיהה אולם כאמור הנטל להוכיח את הגניבה ואת סכומיה הוא נטל מוגבר המוטל על החברה ולכן אין די בתמיהות ובסכומים בלתי מוסברים שעברו דרך חשבון הבנק של הנתבעת כדי להוכיח גניבה. לאור האמור, קבעה השופטת כי על השתיים לשלם לחברה ביחד ולחוד את הסך שגנבו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.

המעילה באמון

עוד נדרש בית הדין לשאלה האם מעשי הגניבה מצדיקים את שלילת פיצויי הפיטורים וזכויותיהן הסוציאליות של הנתבעות, בשים לב למניעים שעמדו לדבריהן מאחורי מעשיהן. בעניין זה, הזכירה השופטת רובוביץ-ברכש כי פיצויי הפיטורים הם זכות סוציאלית שאין לפגוע בה אלא במקרים חריגים, וכי עצם הפיטורים הם עונש חמור לכשעצמו. לכן, כפי שצוין בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, בעת דיון בסנקציה המתבקשת יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן לרבות חומרת הנזק שנגרם למעסיק, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים במפעל, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים, מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל.

נוכח האמור, התקבלה טענת החברה לפיה בנסיבות העניין יש לשלול את מלוא זכאותן של הנתבעות לפיצויי פיטורים. בהקשר זה ציינה השופטת כי הנתבעת שימשה במשך 14 שנה כמנהלת החשבונות של החברה ועולה מהראיות שכל ענייניה הכספיים של החברה הופקדו בידיה. החברה מצידה, נתנה בנתבעת את אמונה וסמכה עליה על מנת שתבצע את עבודתה תוך שמירה על כספיה, אלא שהנתבעת הפרה אמון זה ברגל גסה תוך שגם אמה מסייעת לה במעשים. עוד הובהר כי אין מדובר במעידה חד פעמית ובודדת אלא בפעולות שחזרו על עצמן. לפיכך, נקבע כי יש לשלול מהשתיים את מלוא הפיצויים. כמו כן, נוכח הוראת סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות הנתבעות אף אינן זכאיות לתמורת הוראה מוקדמת, שכן נקבע בסעיף שהוראות החוק לא יחולו בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים.

לבסוף, דחתה השופטת את התביעה נגד האח וקבעה כי החברה לא עמדה בנטל להוכיח שהוא סייע לאמו ואחותו בביצוע מעשי הגניבה. הוזכר, כי לעומת השתיים, האח לא הורשע בגניבה ואף לא הוגש נגדו כל כתב אישום, וגם חשבון הבנק של עסקו  לא היה על שמו אלא על שם אביו. מכך, עולה כי הנתבעות ניצלו את חשבון הבנק של העסק על מנת לגנוב דרכו כספים אולם הוא כלל לא היה מעורב במעשים ואף לא הוכח כי ידע עליהם.

תע"א 12037-09