ביהמ"ש לתביעות קטנות קבע כי בעלת הפנסיון לא היתה ערוכה להתמודדות עם שלל המצבים האפשריים בטיפול בכלבים, וכי העובדה שבחרה לנהל פנסיון ללא כלובים – כאשר הכלבים מסתובבים בצורה חופשית בכל חלקי הבית – היא הפרה של חובת הזהירות. על בעל הכלבה הוטל אשם תורם בשיעור של 70% בשל תרומתו להתדרדרות מצבה ולכישלון הטיפול בה
בית המשפט לתביעות קטנות קיבל חלקית תביעה נגד בעלת פנסיון לכלבים, וחייב אותה לפצות את בעליה של כלבה שהומתה לאחר שסבלה מחסימת מעיים שנגרמה בשל לעיסת חפצים זרים במהלך שהותה. בתוך כך, נדרש בית המשפט לשאלת היקף האחריות שיש להטיל על פנסיון לכלבים, וקבע כי דינו כ"שומר שכר" או קבלן. בסופו של דבר נקבע כי יש להטיל על בעלת הפנסיון אחריות למותה של הכלבה, אולם בד בבד לייחס אשם תורם בשיעור ניכר של 70% לתובע בשל תרומתו הניכרת להתדרדרות מצבה של הכלבה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע היה בעליה של כלבה מסוג לברדור מעורב. לרגל נסיעתו לחו"ל למשך תקופה של מספר שבועות, השאיר התובע את כלבתו בפנסיון לכלבים המופעל על ידי הנתבעת, ברוש הרצברג. בשובו ארצה פנה לקחתה בחזרה, ואז סיפרה לו הנתבעת כי במהלך שהותה של הכלבה בפנסיון היא אכלה חפצים.
לטענת התובע, למחרת היום החלה הכלבה להקיא, ולאחר שההקאות לא נפסקו במשך מספר ימים, הוא לקח אותה לרופאה וטרינרית. לאחר מספר ימים שבהם לא חל כל שיפור, לקח התובע את כלבתו לוטרינר נוסף, אשר זיהה חשד לחסימת מעיים. הכלבה עברה ניתוח להוצאת גופים זרים מהמעיים, ונתגלו בהם נקבים שדלפו לחלל הבטן ויצרו מצב דלקתי. בלית ברירה, הגיעו חייה של הכלבה לקצם.
התובע עתר לחייב את הנתבעת לפצותו בגין התרשלותה בטיפול בכלבה בעת שהותה בפנסיון, דבר שלטענתו הביא בסופו של דבר למותה. הנתבעת טענה להגנתה כי לאחר שהכלבה הובאה לפנסיון התברר לה שהיא אינה מתאימה לשהות ללא כלובים. לדבריה, הכלבה החלה להרוס ולכרסם חפצים בבית כגון נעליים, בגדים, מיטות של כלבים אחרים ואפילו קירות. על מנת להתמודד עם המצב המיוחד, דאגה הנתבעת לדבריה להרחיב את שעות המשחקים עמה בחצר בשל המחשבה שהניתוק מבעליה יצר אצלה תסכול כה קשה שהוביל להתנהגותה החריגה, אולם אף מערך קשירה מיוחד שהותקן לא שרד את התנהגותה של הכלבה. הנתבעת טענה עוד כי אין מקום להטיל עליה את האחריות למצבה של הכלבה שכן זו שוחררה ללא כל סימן למחלה או הרגשה לא טובה, ונוכח ההשתהות בפניה לטיפול רפואי שיכל לגרום לכך שהחפצים שגרמו לחסימת המעיים נלעסו במהלך שהותה עם בעליה. כל אחד מהצדדים סמך טענותיו על חוות דעת של רופא וטרינרי.
הרשם הבכיר אפרים צ'יזיק קיבל את התביעה בחלקה תוך ייחוס אשם תורם לתובע. הרשם קבע כי מהראיות עולה שהתובע לא השתהה בעת הפנייה לקבלת טיפול רפואי, כפי שטענה הנתבעת, וכי הגורם למותה של הכלבה ולהוצאות הרפואיות הניכרות שהוצאו אינו השתהות זו. עוד נקבע כי לא נפל פגם בהתנהלות הרופאה הווטרינרית שהעניקה את הטיפול הראשוני לכלבה, מקום שהמלצותיה והחלטותיה נתקבלו על בסיס בדיקות דם וצילומי רנטגן וקשר רציף מול התובע, גם אם אותה חסימת מעיים לא אותרה באותו שלב.
הרשם ציין כי מעמדו של פנסיון לכלבים אינו קבוע בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, ואין מדובר בעיסוק הטעון רישיון מעבר לרישיון עסק, הכשרה מסוימת או עמידה בתנאי סף מסוימים. לפיכך, די כי אדם יחליט שהוא מעוניין לפתוח כלבייה או פנסיון לכלבים מבלי שיידרש לעמוד בכל סטנדרט, ידע או בחינה. לאור האמור, קבע הרשם כי בחינת חובת הזהירות אמורה להילמד מנסיבות העניין ומהדין הכללי.
בעניין זה, סבר בית המשפט כי ניתן להגדיר את מפעיל הפנסיון כ"שומר שכר" לפי חוק השומרים, שכן הוא מנהל עסק של פנסיון לכלבים וברור מאליו כי הוא אינו מקבל את הכלבים למשמורתו כשומר חינם. מכאן, שעל פי סעיף 2 בחוק השומרים אחראי אותו שומר שכר לאובדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב תוצאות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע אותן, או אם שמירת הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. לכך, הוסיף בית המשפט את חוק חוזה קבלנות החל על מסגרת נרחבת יותר מאשר יחסי שמירה, שכן בעל הפנסיון אינו מעניק רק שירותי שמירה אלא טיפול והשגחה צמודה לכלבים המצויים במשמורתו.
במקרה זה, סבר הרשם צ'יזיק כי היה על הנתבעת להתריע בצורה מפורשת בפני התובע על התנהגותה של הכלבה במהלך שהותה בפנסיון, וניתן לומר כי לכל הפחות היה מצופה ממנה להיות מודעת לנזקים האפשריים מבליעת גוף זר גדול. עוד נקבע כי מקום שפנסיון אמור לטפל בכלבים ולהיות מודע לצרכיהם ולסכנות האפשריות מהתנהלות כזאת או אחרת, עליו לצפות אכילת או בליעת חפצים זרים ולעשות ככל שניתן על מנת למנוע זאת, ולכן לא מתקיים במקרה זה הסייג לאחריות לפי חוק השומרים. ככל שהמתקן אינו מותאם לטיפול בכלב, לא היה על הנתבעת לקבל כלבים שאין יכולת התמודדות מולם או מול שלל המצבים האפשריים, ולכן העובדה שבחרה לנהל פנסיון ללא כלובים כאשר הכלבים מסתובבים בצורה חופשית ומגיעים לכל חלקי הבית – היא התנהגות שיש בה משום הפרת חובת הזהירות. לפיכך, סבר בית המשפט כי אין מנוס מלקבוע שהנתבעת התרשלה שכן לא הייתה לה דרך או מוכנות להתנהגות צפויה כאשר מדובר בטיפול בבעלי חיים.
עם זאת, קבע הרשם כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 70%, נוכח תרומתו הרבה להתדרדרות המצב בכך שלא מסר לוטרינרית הראשונה פרטים אודות בליעת חפצים זרים יומיים קודם לביקור. לדעת הרשם, ייתכן שאם היה התובע מוסר את מלוא המידע הרפואי הרלוונטי בעת הביקור הראשון, ההתייחסות, הבדיקות והטיפול התרופתי שניתן היה שונה, אחר ומהיר יותר.
לאחר הפחתת 70% מהפיצוי עבור האשם התורם שיוחס לתובע, נפסק כי על הנתבעת לפצותו בסך של 3,662 שקל.
